החברה טענה שנהג המשאית שלה לקח לכיסו הכנסות מהובלות בשווי יותר מ־1.3 מיליון שקל. בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע שאכן היו הובלות עצמאיות שהנהג לא דיווח עליהן, ושחלק מהתקבולים נלקחו ללא הרשאה. ובכל זאת הוא דחה את דרישת ההשבה הכספית המרכזית: ההוכחות לא אפשרו לחשב כמה כסף נלקח ומה היה הנזק המדויק. במקום הסכום שתבעה, חויב הנהג בפיצוי של 80 אלף שקל בגין הפרת חובת הנאמנות ותום הלב, לצד השבת הלוואה בסך 25 אלף שקל וסולר בשווי 348 שקל. במקביל, אותה חברה חויבה לשלם לו שכר וזכויות עבודה שלא שולמו. שתי התביעות התקבלו בחלקן, והנהג חויב גם בהוצאות משפט של 10,000 שקל לטובת החברה.
ההליך התנהל בין שפרה סופר יבוא ושיווק חומרי בניה בע"מ לבין מי שעבד אצלה כנהג משאית מתחילת 2019 עד דצמבר 2022. החברה דרשה בכתב תביעתה 1,638,131 שקל, לאחר קיזוז שכר עבודה שלא שילמה. לטענתה, 1,309,131 שקל היו הכנסות מהובלות שנגזלו ממנה; עוד דרשה 300 אלף שקל לפי חוק עוולות מסחריות, 23 אלף שקל בגין תדלוק כלי רכב פרטיים ו־25 אלף שקל בגין הלוואות. הנהג הכחיש את הטענות וטען שכל הנסיעות נעשו בידיעת בעלי החברה ובהוראתו, לרבות הובלות תמורת מזומן שהועבר אליו ישירות. בתביעה שכנגד דרש יותר ממיליון שקל בגין פיצויי פיטורים, שכר, גמול שעות נוספות, הפרשות פנסיה, חופשה, הבטחה לשיתוף ברווחים, פיצויים בשל אופן סיום העסקתו ורכיבים נוספים.
החברה עסקה ביבוא ושיווק חומרי בניין, אך עם תחילת העסקת הנהג החלה להפעיל באמצעותו גם שירותי הובלה מסחריים. היא רכשה משאית וציוד נלווה; הנהג היה אחראי על הנסיעות, הגבייה והקשר עם לקוחות ההובלה. המשאית חנתה בחצר הוריו במושב גבעולים. לבעל החברה היו גם חברות אחרות, ובהן שפרה יזמות ובניה בע"מ, והנהג ביצע מעת לעת נסיעות גם עבור צרכיהן. הרקע הזה הפך חשוב במיוחד לשאלה אם כל תנועה של המשאית שאינה נרשמת כהובלה ללקוח מעידה על הכנסה שהועלמה. בין החברות הנוספות שנזכרו במסמכי התיק היו שפרה יזום ובניה בע"מ, א.א.ל אנרגיה בע"מ, הפניקס ופיניציה. עצם אזכורן אינו הופך אותן לצדדים בתביעה שבין החברה לנהג.
שכרו החודשי של הנהג נקבע בהסכמה בערכי נטו: תחילה 8,000 שקל, לאחר מכן 10,000 שקל ומאמצע 2022 15 אלף שקל. הצדדים הסכימו גם על מנגנון בעל פה שלפיו יקבל 30% מרווחי פעילות המשאית לאחר ניכוי הוצאות. אולם הם חלקו על התנאים להפעלת המנגנון ועל השאלה אם העסקת הנהג הקנתה לו זכויות נוספות מתחום ענף ההובלה. לקראת סוף 2022 הוא הודיע על כוונתו לעזוב. בעקבות בדיקה שהחברה ערכה נערכה בדצמבר שיחת בירור מוקלטת, ובה הוטחו בו נתוני נסיעות שלא הופיעו בדיווחים. החברה הגישה תלונה למשטרה ובהמשך גם את התביעה. בהליך הפלילי שנפתח בעקבות התלונה חזרה המאשימה מכתב האישום והנהג זוכה; הכרעת בית הדין בתביעה האזרחית הסתמכה על חומר הראיות שהובא בפניו.
הראיה המרכזית של החברה הייתה הצלבת נתוני מערכת איתוראן, שתיעדה את תנועות המשאית, עם טבלאות הדיווח וההכנסות שמסר הנהג. נמצאו נסיעות ליעדים כמו רהט, ירוחם ונמל אשדוד בימים שבהם לא דווחה עבודה או שלא נרשמה הכנסה מתאימה. מנהלת החשבונות ומנהלת המשרד העידו על הבדיקה ועל הפערים; בית הדין ציין שהנהג כמעט שלא חקר אותן על פרטי הטבלאות. בהגנתו אף אישר שלא כל ההובלות נרשמו בדוחות שהגיש. הוא טען שחלקן בוצעו עבור החברות הנוספות של בעל העסק, שחלקן היו נסיעות ריקות ושמזומנים הועברו ישירות לבעל החברה.
בית הדין הבחין בין הקשיים שהתגלו בגרסתו לבין יכולת החברה לתבוע את מלוא הפדיון. הוא מצא סתירות בהסברים שנתן הנהג לגבי חלק מהנסיעות, את היעדרם של מסמכים ולקוחות שהיו יכולים לתמוך בגרסתו, ואת הצעותיו בשיחת הבירור להסדר כספי ולוויתור על פיצויים. בשיחה הכחיש את הגניבה ואמר „לא גנבתי כלום”, אך לא מסר אז את ההסבר שלפיו המזומן הועבר ישירות לבעל החברה. בית הדין לא התעלם מכך שגם לבעל החברה לא היו הסברים מלאים לגבי רישומים מסוימים, ושניהול תשלומי המזומן יצר עמימות. עם זאת, קבע כי הוכח ברף המוגבר הנדרש שחלק מההובלות נעשו ללא דיווח ובאופן עצמאי, ושהנהג לקח לעצמו תקבולים תוך שימוש במשאבי המעסיקה.
כאן הגיעה ההבחנה שהכריעה את עיקר התביעה הכספית. בית הדין הסביר שעל המעסיק להוכיח תחילה שנגרם לו נזק, ולאחר מכן להוכיח מה גובהו. החברה לא הפרידה בין הובלות שבוצעו בשעות העבודה הרגילות לבין כאלה שבוצעו בלילה או מחוץ להן. עבור נסיעה מחוץ לשעות העבודה, לא ניתן לחייב אוטומטית את הנהג בהכנסה ברוטו שמעריכה החברה כאילו היא שלה, בלי לבודד הוצאות כמו דלק, בלאי ורכיבים אחרים. בעל החברה עצמו העיד שלא ביקש להרוויח מן הגניבות אלא לקבל את ההוצאות שנגרמו לו. ואולם התחשיב שהגישה החברה נשען על פדיון משוער ולא על פירוט ממוקד של נזקי כל נסיעה.
מומחה החברה ניסה לכמת את ההכנסות החסרות על בסיס הפרש בין המרחק שנסעה המשאית בפועל לבין המרחק שדווח, נתוני צריכת סולר והנחות סטטיסטיות בדבר שיעור הנסיעות הריקות. הוא הציג אומדן של 901,449 שקל לפני מע"מ ובחישוב חלופי 838,950 שקל. מנגד הצביע מומחה הנהג על חוסר בנתונים חשבונאיים מלאים, נסיעות ריקות רבות אל מקום חניית המשאית וממנו והנחות אחרות בנוגע להוצאות דלק. בית הדין מצא שהאומדנים הגלובליים אינם יכולים להחליף ראיות קונקרטיות לנזק בתביעה מסוג זה. הוא עמד גם על רגישות המודל: מומחה החברה הודה ששינוי בשיעור הנסיעות הריקות עשוי להביא את אומדן הנזק קרוב לאפס. כשנשאל על שיעור של 42%, השיב „נסיעות 42% זה מאוד קרוב להתאפס”.
משום כך נדחתה הדרישה להשבת ההכנסות הנטענות, הן בסכום המקורי והן בסכום המעודכן. בית הדין דחה גם את התביעה ל־300 אלף שקל לפי חוק עוולות מסחריות. לעומת זאת, הוא פסק 80 אלף שקל בגין הפרת חובת הנאמנות ותום הלב, לנוכח השימוש במשאית וברכוש המעסיקה לצורכי הנהג והסתרת הובלות ממנה. לעניין הסולר נבחנה בנפרד הטענה לתדלוק רכב אביו ורכבים אחרים. בסופו של דבר הוכחה עלות סולר שנגנב בסך 348 שקל בלבד, וזה הסכום שחויב להשיב, ולא מלוא 23 אלף השקלים שנתבעו. גם יתרת חוב הלוואה של 25 אלף שקל הוכרה כחוב שעל הנהג להחזיר.
התביעה שכנגד הציבה תמונה מורכבת לא פחות. החברה טענה שהנהג התפטר ביוזמתו לאחר שהתברר לו כי נבדקו נסיעותיו, וכי לא חל עליה צו ההרחבה בענף ההובלה משום שעיסוקה העיקרי ביבוא ושיווק חומרי בניין. בית הדין קיבל את עמדתה בנוגע לאי־תחולת הצו הענפי ודחה דרישות שהתבססו עליו. הוא דחה גם את תביעות הנהג לפיצויי פיטורים, לתמורת הודעה מוקדמת ולפיצוי בשל פיטורים שלא כדין, וכן את הדרישה לתשלום שעות נוספות. הדרישה לקבל 30% משווי המשאית או חשבונות לצורך בירור חלקו ברווחים נדחתה אף היא, וכך גם רכיבי אש"ל, קרן השתלמות ולשון הרע. התביעה האישית נגד בעל החברה נדחתה.
מנגד, בית הדין מצא כי החברה לא הפקידה לנהג פנסיה במשך תקופה ארוכה, ולאחר שהחלה להפקיד השתמשה לצורך החישוב בשכר בסיס נמוך משכרו האמיתי. הוא קבע שבתלושי השכר הופיע פיצול מלאכותי לרכיבי „שעות נוספות” ו„תמריץ הספק” כדי להגיע לסכום הנטו שעליו סוכם. הסכמה נטענת לדחות הפקדות בגלל הליכי פשיטת רגל של הנהג לא יכלה לשלול זכויות פנסיוניות מחייבות. בית הדין חייב את החברה בהפרשי הפרשות לתגמולי מעסיק בסך 29,479.54 שקל. הוא דחה את הטענה שלפיה החברה רשאית לקזז באופן חד־צדדי זכויות אלה נגד טענותיה לנזק מן הגניבות.
בשאלת רכיב פיצויי הפיטורים בקופת הפנסיה נבחרה דרך ביניים: בשל הפרת האמון החמורה נשללה זכאות הנהג להפרשי פיצויים שטרם הופקדו, בסך 24,852.96 שקל, אך 6,870 השקלים שכבר נמצאו בקופה נותרו לזכותו. בית הדין ציין כי גם למחדלי החברה בהפקדות הפנסיוניות יש משקל בקביעת התוצאה. נוסף על ההפרשים הפנסיוניים חויבה החברה לשלם שכר עבודה שלא שולם בנובמבר ובדצמבר 2022 בסך 19,444 שקל נטו, פדיון חופשה של 15,657.12 שקל, הפרשי דמי הבראה של 718.2 שקל ופיצוי של 3,000 שקל בשל תלושי השכר הבלתי תקינים. מנגד לא נפסקו לו פיצויי הלנת שכר, בין היתר על רקע קיום חוב ההלוואה והמחלוקת בין הצדדים.
התוצאה, שניתנה בהרכב בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, איננה קבלה של גרסת אחד הצדדים במלואה: בית הדין קבע שהנהג הפר אמון ונטל הכנסות ללא הרשאה, אך פסל אומדן נזק שלא נשען על תשתית מספקת; ובה בעת הטיל על המעסיקה אחריות להפרת זכויותיו הסוציאליות. הנהג חויב בהוצאות משפט של 10,000 שקל לטובת החברה, ובפסק הדין נקבעו ריבית על חלק מהרכיבים ומועדי תשלום. מספר התיק: סע"ש 32553-12-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.