בית הדין הארצי לעבודה ביטל חיוב של מנהל לשלם לעובדת 100 אלף שקל בגין הטרדה מינית והתנכלות, לאחר שקבע שלא הוכחו העילות שבגינן נפסקו הפיצויים. בפסק דין בערעור על הכרעה אזרחית של בית הדין האזורי הבהירו השופטים כי יש להבחין בין שיחה אישית, אפילו כזו הכוללת עניינים מיניים, לבין הטרדה מינית אסורה. עוד נקבע ששתיקת אדם במהלך שיחת עימות מוקלטת אינה בהכרח הסכמה או הודאה בהאשמות שמוטחות בו. לא מדובר בביטול הרשעה פלילית: ההכרעה המקורית הייתה חיוב בפיצויים במסגרת תביעה אזרחית בבית הדין לעבודה.
עורכי הדין שלנו
התובעת, ששימשה מנהלת משאבי אנוש בחברת סייבר, טענה שהמנהל שהיה ממונה עליה הטריד אותה מינית והתנכל לה בעקבות תלונותיה. בית הדין האזורי בתל אביב קיבל מקצת התביעה וחייב את המנהל ב־50 אלף שקל בגין הטרדה מינית ועוד 50 אלף שקל בגין התנכלות. המנהל ערער על חיובים אלה, והעובדת הגישה ערעור שכנגד על חלקים אחרים בפסק הדין. ההרכב הארצי כלל את השופטים רועי פוליאק, חני אופק גנדלר ודורי ספיבק, לצד נציגי הציבור שמואל ויסמן ונעמי זנדהאוז; את פסק הדין כתב השופט ספיבק.
במוקד המחלוקת עמדה שיחה שקיימו השניים באפריל 2021. העובדת טענה שהמנהל מסר בה דברים מיניים בוטים ומטרידים, וכן שבהזדמנויות אחרות אמר שהוא נמשך אליה. המנהל חלק על תיאורה וטען שהשיחה הייתה הדדית ושהוא שיתף אותה בפרט אישי אינטימי בעקבות שאלותיה. בית הדין האזורי כבר דחה את גרסת העובדת ביחס לתכנים הפורנוגרפיים שיוחסו לשיחה, בעיקר על רקע אי־הגשת הקלטה שלפי מסרונים ומכתב שהוצגו בהליך הייתה קיימת. בערעור צוין שהעובדת לא סיפקה הסבר מספק לעניין ההקלטה שלא הוצגה.
באשר לאמירות בדבר משיכה מינית, בית הדין האזורי הסתמך בין היתר על שיחת עימות אחרת שהעובדת הקליטה ללא ידיעת המנהל. במהלך השיחה העלתה העובדת שוב ושוב את טענותיה, והמנהל לא הכחיש במפורש כל אחת מהן. בית הדין הארצי קבע כי היעדר תגובה מיידית בסיטואציה כזאת אינו מספק לבדו לביסוס הממצא, במיוחד כאשר הדברים נאמרים ברצף ואין למי שמאזין להם אפשרות ממשית להגיב לכל אחד.
בפסק הדין הודגש כי ״יש להיזהר מהסקת מסקנות על יסוד שתיקה שיכולה לנבוע ממספר סיבות״. השופטים קבעו שהערכאה הראשונה הטילה בנסיבות אלה נטל בלתי סביר על המנהל, כאילו נדרש להגיב בזמן אמת לכל טענה באופן המתאים לעד על דוכן העדים. לדבריהם, קיימת גם אפשרות שהמנהל נתן לעובדת הנסערת לשטוח את טענותיה בלי להפריע לה, ולא הודה בהן.
הארצי בחן גם את אופייה של השיחה האישית. מן הראיות עלה שהעובדת עצמה ביקשה להתקרב למנהל ולשוחח עמו על נושאים אישיים, והוא שיתף אותה בפרט אינטימי הנוגע לנטייתו המינית. נקבע שבנסיבות שנדונו אין לראות בשיחה עצמה הטרדה מינית, ושעל המנהל עלה להוכיח שלא ניצל את יחסי המרות. עם זאת, בית הדין הדגיש כי יוזמה מצד העובדת אינה שוללת אוטומטית ניצול יחסי מרות, וכי כל מקרה מחייב בחינה של פערי הכוחות ומכלול נסיבותיו. בפסק הדין הובהר שאין להסיק מאיסור על הטרדה מינית איסור גורף על שיח אישי בהסכמה בין עובדים.
גם יתר העדויות והמסרונים לא הובילו את ההרכב לקבל את טענת ההטרדה. בית הדין קבע כי ״לא עלה בידי פלונית להוכיח זאת״. עם זאת, הוא סירב לקבל את בקשת המנהל לקבוע שהעובדת פעלה בחוסר תום לב וניסתה לסחוט אותו. בכך הבחין בין כישלון בהוכחת תביעה לבין קביעה שהתובעת בדה אותה.
באשר להתנכלות, בית הדין הארצי מצא שהמנהל פעל לקידום פיטורי העובדת בשל מחלוקות מקצועיות והיעדר שביעות רצון מתפקודה עוד לפני האירועים שאליהם ייחסה הטרדה מינית. לכן בוטל גם החיוב בגין התנכלות. ערעור העובדת נדחה, לרבות טענותיה בעניינים דיוניים וטענת התעמרות בין עובדים, שלגביה הובהר כי אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה בין עובד לעובד שעילתה התעמרות בלבד, להבדיל מהתנכלות על רקע תלונה בדבר הטרדה מינית.
בסוף ההליך בוטלו שני הפיצויים של 50 אלף שקל כל אחד. למרות קבלת הערעור ודחיית הערעור שכנגד, הוחלט לא לחייב את העובדת בהוצאות משפט, כדי לצמצם את החשש מפני ״אפקט מצנן״ על תביעות הטרדה מינית. ההכרעה הוגבלה לתשתית הראייתית שנדונה ולא קבעה שכל שיח אישי במקום העבודה מותר או שכל שתיקה חסרת משמעות ראייתית.
ע״ע 38468-04-25 ו־42874-04-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.