בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה את טענתו של רונן הורביץ, ששימש במשך כתשע שנים סמנכ"ל שיווק ומכירות בג.ו. קירור בע"מ כנגד חשבוניות, כי התקיימו בינו לבין החברה יחסי עובד-מעסיק. התביעה, שהועמדה על 1,462,647 שקל וכללה שורה ארוכה של זכויות סוציאליות ותשלומים הנגזרים ממעמד של עובד, נדחתה ברובה. עם זאת, בית הדין חייב את החברה לשלם להורביץ 200 אלף שקל: 20 אלף שקל מכוח התחייבות לתשלום בגין חודש נוסף, 80 אלף שקל כפיצוי לא ממוני ו-100 אלף שקל עמלה עבור 2023. הורביץ חויב מנגד ב-50 אלף שקל הוצאות.
עורכי הדין שלנו
ג.ו. קירור היא חברה פרטית העוסקת בקירור תעשייתי ומעסיקה כחמישים עובדים. הורביץ היה עוסק מורשה עוד משנת 2005, שנים לפני היכרותו עם בעל החברה. השניים הכירו ב-2013, כאשר בעל החברה השתתף בקורס בבית ספר למכירות שהיה בבעלותו ובניהולו של הורביץ. תחילה נתן הורביץ שירותי ייעוץ וחניכה לפי שעות, בתעריף שקבע בעצמו של 450 שקל לשעה בתוספת מע"מ ובהיקף של 20 עד 30 שעות בחודש. במאי 2015 סוכם כי ישמש סמנכ"ל שיווק ומכירות. ההסכמה לא הועלתה על הכתב, והיחסים נמשכו באותה מתכונת עד 2024.
לטענת הורביץ, המציאות המעשית הייתה מציאות של עובד בכיר לכל דבר. בפסק הדין סוכמה טענתו כך: "הוא השתלב היטב בליבת עיסוקיה של הנתבעת, שימש כאיש אמונו וכיד ימינו של מר גרויסמן ומילא בנתבעת תפקיד בכיר". הוא הצביע גם על סמכות להעסיק ולפטר עובדים, חברות בהנהלה, השתתפות בישיבות, שיחות משוב, ציוד ומימון קורסים מקצועיים ותשלום קבוע גם בתקופות חופשה ומחלה. לשיטתו, מכלול הסממנים מקיים הן את הפן החיובי והן את הפן השלילי של מבחן ההשתלבות.
החברה טענה מנגד כי מעמדו של הורביץ היה עצמאי מלכתחילה וכי כך גם התנהלו הצדדים לאורך שנים. טענתה תוארה בפסק הדין במילים: "התובע היה עצמאי כמו בעלי תפקיד אחרים בנתבעת, שאינם בליבת עשייתה". החברה הדגישה כי עסקו העצמאי קדם להתקשרות עמה בכעשר שנים, כי לא נאסר עליו לספק שירותים לאחרים וכי היו לו הכנסות נוספות. עוד טענה כי היה אדון לזמנו, לא נדרש לדיווח רגיל על חופשות ומחלות וקיבל תמורה קבועה גם בתקופות שבהן לא עבד.
בית הדין בחן את המחלוקת לפי המבחן המעורב, שבמרכזו מבחן ההשתלבות. בצד שתמך בטענת הורביץ נמצא כי הוא השתלב היטב במערך הארגוני, שימש חבר הנהלה, ניהל עובדים והחזיק תפקיד בכיר. אולם לכך הוצמדו נתונים אחרים: הוא הגיע לחברה כעצמאי ותיק וכמנטור, בתעריף שעתי גבוה שקבע בעצמו; תחום השיווק והמכירות הוגדר כפונקציה תומכת ולא כליבת פעילותה של חברת הקירור; וגם מנהל הכספים של החברה פעל כנותן שירותים עצמאי.
משקל ניתן גם לכך שהורביץ לא נדרש לבלעדיות. בית הדין ציין שהיו לו הכנסות צדדיות, אף שעיקר הכנסתו הגיעה מן החברה, וכי לא הוכח שהחברה מנעה ממנו פעילות עסקית אחרת. בנוסף, רעייתו הצטרפה לחברה כמה שנים אחריו והועסקה כשכירה כמנהלת משאבי אנוש, וגם בנו הועסק בה כשכיר. בפסק הדין הודגש כי הורביץ ידע כיצד מוסדר מעמד של עובד בארגון, אך במשך שנות ההתקשרות לא דרש לשנות את מעמדו. רעייתו ובנו לא הובאו לעדות מטעמו.
על רקע מכלול הנתונים קבע בית הדין כי "במאזן השיקולים, הכף נוטה לסיווגה של מערכת היחסים כהתקשרות אותנטית למתן שירותים". לכן נדחו התביעות לפנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה, קרן השתלמות ואחזקת רכב, וכן התביעה לפיצויי פיטורים, שנשענו על הטענה לקיומם של יחסי עבודה. בית הדין גם דחה את התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ואת הטענה שנדרש שימוע מכוח דיני העבודה, לאחר שקבע שלא התקיימו יחסי עובד-מעסיק ושבנסיבות המקרה לא שוכנע שהחברה היא שיזמה את סיום הקשר.
פסק הדין עסק בהרחבה גם בתום לבו של הורביץ. בית הדין דחה את ניסיונו לקשור את מעמדו כעצמאי למצבו הרפואי ולגילו, לאחר שהעיד כי החליט לעבוד כעצמאי שנים לפני ההתקשרות עם החברה. עוד הובאה בחשבון העובדה שידע כי רעייתו מועסקת כשכירה ואף ידע את שכרה, אך לא ביקש להסדיר לעצמו מעמד דומה לאורך שנות העבודה. בית הדין ציין כי התנהלות זו אינה מתיישבת עם ניקיון כפיים ותום לב, ואף הוסיף כי גם אילו היה מגיע למסקנה אחרת בשאלת המעמד, לא מן הנמנע שהיה נדרש לבחון את השלכות חוסר תום הלב.
למרות דחיית הטענה ליחסי עבודה, שלושה רכיבים התקבלו. הראשון היה תשלום בסך 20 אלף שקל בגין חודש נוסף. בית הדין הדגיש שלא מדובר בחלף הודעה מוקדמת מכוח החוק, אלא באכיפת התחייבות של החברה: בעליה הביע נכונות לשלם להורביץ בעבור חודש נוסף, ובית הדין נתן תוקף להסכמה גם לאחר שהיחסים עלו על שרטון.
הרכיב השני, בסך 80 אלף שקל, היה פיצוי לא ממוני. בית הדין קבע כי העובדה שלא הוכרו יחסי עבודה אינה שוללת בהכרח פיצוי שנועד גם להרתעה ולהכוונת התנהגות. הצדדים ניהלו קשר ממושך ובכיר כמעט עשור ללא הסכם כתוב. בפסק הדין נאמר כי אמנם המחדל אינו רובץ רק לפתחה של החברה, לנוכח כוחו ומעמדו של הורביץ, אך "לא ניתן להתעלם מכך שהחובה הראשונית להסדיר את מערכת היחסים מוטלת עליה". העובדה שהחברה כן חתמה על הסכם התקשרות עם מנהל הכספים חיזקה את המסקנה שהיה עליה להסדיר בכתב גם את היחסים עם הורביץ.
הרכיב השלישי היה עמלה עבור 2023. הורביץ דרש 339,198 שקל וטען לעמלה בשיעור שנגזר ממחזור החברה. החברה הכחישה שהובטח שיעור כזה, אך לא הכחישה שבשנים 2021 ו-2022 שולמו לו 100 אלף שקל בכל שנה. בית הדין הסתמך גם על תמלול שיחה שבה בעל החברה התנצל על אי התשלום והתחייב: "עד סוף השנה אנחנו נסדר את זה". נקבע שלא הוכח מנגנון של 2.23% מהמחזור, אך כן הוכחה התחייבות לשלם עמלה לשנת 2023 בסכום הדומה לשנים הקודמות. לכן נפסקו 100 אלף שקל.
בסופו של דבר חויבה ג.ו. קירור לשלם להורביץ 200 אלף שקל בשלושת הרכיבים הללו. במקביל, לנוכח הפער הגדול בין תביעה של קרוב למיליון וחצי שקל לבין הסכום שנפסק, ובהתחשב בהתנהלות התובע כפי שתוארה בפסק הדין, הוא חויב לשלם לחברה 50 אלף שקל הוצאות. מספר התיק: סע"ש 45552-06-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.