בית משפט השלום בחיפה ביטל כתב אישום שהגישה המחלקה לחקירות שוטרים, מח"ש, נגד נאשם בעבירות של מרמה והפרת אמונים ואי מילוי חובה רשמית, לאחר שקבע כי מח"ש הפרה את הוראת סעיף 57א לחוק סדר הדין הפלילי וכשלה בשורה של היבטים מהותיים בטיפול בתיק.
צריכים עו"ד?
בהחלטה קבעה השופטת הבכירה טל תדמור-זמיר כי מח"ש החלה לנקוט פעולות לעצירת מניין הזמן רק לאחר שהתקופה הקצובה כבר הסתיימה, חרגה מסמכותה בטיפול בתעודת חיסיון, לא הציגה אסמכתאות ואישורים שנדרשו לבחינת פעולותיה, ולמרות חריגה של 17 חודשים מהמועד להגשת כתב האישום, המשנה לפרקליט המדינה כלל לא היה מעורב בהליך. אישור היועמ"ש להגשת כתב האישום, הוסיפה השופטת, כלל לא התבקש.
ההחלטה ניתנה בעקבות בקשת הנאשם לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו ב-28 בדצמבר 2025. כתב האישום ייחס לו עבירות של מרמה והפרת אמונים ואי מילוי חובה רשמית, ולפי המתואר בו העבירות בוצעו לכל המאוחר באפריל 2022. הנאשם טען כי מח"ש הגישה את כתב האישום תוך הפרת מגבלת הזמנים הקבועה בסעיף 57א לחוק סדר הדין הפלילי. מח"ש טענה מנגד כי קיימה את הנחיות היועמ"ש כלשונן ולא הפרה את הוראות הדין.
הרקע להליך היה חקירה שנפתחה בחשדות חמורים בהרבה מאלה שנכללו לבסוף בכתב האישום. לפי החלטת בית המשפט, תיק החקירה נפתח בחשד לעבירות נשק, שיגור חומר נפיץ, סחיטה באיומים, הפרת אמונים, קשירת קשר ועבירות נוספות. ואולם כתב האישום שהוגש בסופו של דבר לא כלל עבירות נשק, שיגור חומר נפיץ או סחיטה באיומים, אלא את עבירות המרמה והפרת האמונים ואי מילוי החובה הרשמית, שהעונש המרבי הקבוע בצדן הוא שלוש שנות מאסר. למרות זאת, לצורך בדיקת עמידתה של מח"ש בלוחות הזמנים, בית המשפט חישב את התקופה לפי העבירה החמורה ביותר שנחקרה בתיק, שיגור חומר נפיץ. בהתאם להנחיית היועמ"ש, הדבר העניק למח"ש פרק זמן של 24 חודשים לטיפול בתיק. גם לפי פרק הזמן הזה, קבעה השופטת, מח"ש לא עמדה במועד. התיק נקלט במח"ש ב-20 ביולי 2022, ולכן היה עליה לסיים את הטיפול בו עד 20 ביולי 2024. אלא שלפי השופטת, דווקא במועד שבו הסתיימו 24 החודשים החלה מח"ש לבצע פעולות שאילו נעשו קודם לכן היה בכוחן לעצור את מניין התקופה. "הלכה למעשה", קבעה, מח"ש החלה לנקוט פעולות כאלה "רק לאחר שפרק הזמן הקצוב הסתיים".
בית המשפט הוסיף וקבע כי 24 החודשים חלפו מבלי שננקטו הפעולות שנדרשו כדי לאפשר חריגה מסודרת מלוח הזמנים: תובע לא דיווח על העיכוב בטיפול בתיק, ובקשה לתעודת חיסיון לא הוגשה לפני תום התקופה. מח"ש ביקשה שבית המשפט יראה בבקשה לתעודת החיסיון פעולה שעצרה את מניין הזמן, אולם השופטת דחתה את הטענה וקבעה כי במועד הגשת הבקשה התקופה כבר הסתיימה, ומשהסתיימה לא ניתן היה לעצור אותה. הביקורת לא הסתכמה בעצם האיחור. לפי הנתונים שמסרה מח"ש לבית המשפט, הטיפול הכולל בתעודת החיסיון נמשך 15 חודשים. ההנחיה מאפשרת לעצור את מניין התקופה בשל טיפול בתעודת חיסיון למשך שלושה חודשים, ולהאריך תקופה זו במקרים המתאימים בשלושה חודשים נוספים בכל פעם, עד לתקופה מצטברת של שנה. השופטת קבעה כי אפילו אילו הוגשה הבקשה לתעודת החיסיון בזמן, ראשת מח"ש חרגה מסמכותה כשהאריכה את התקופה מעבר לשנה. לכך הצטרפה שאלת התיעוד. מח"ש לא הציגה לבית המשפט אסמכתאות שיבהירו כיצד טופלה הבקשה לתעודת החיסיון, והסתפקה באמירה כללית שלפיה מדובר ב"עצירת טיפול - הארכה תקופתית על ידי ראשת מח"ש". גם ביחס להליכי היידוע והשימוע לא הוצג מסמך המלמד כי מח"ש עמדה בחובת היידוע, ולא הוצג מסמך המלמד כי נערך לנאשם שימוע.
מח"ש טענה כי התקיימו הליכי הידברות עם ההגנה בניסיון להגיע להסדר. הנאשם הכחיש זאת, ובית המשפט קבע כי מכל מקום אין די בטענה כזו כדי לעצור את פרק הזמן הקצוב. לאחר שחלפו 24 החודשים, קבעה השופטת, נדרשה הארכה בדיעבד של ראשת מח"ש לתקופה של שישה חודשים לכל היותר. לאחר מכן כבר נדרש אישור בדיעבד של המשנה לפרקליט המדינה. אלא שמח"ש לא טענה כי אישור כזה ניתן. לטענתה, ראשת מח"ש נתנה אישורים במועדים הרלוונטיים, אך לא ניתן היה להציג אותם לבית המשפט משום שהם לא תועדו או לא נשמרו באופן שמאפשר את הצגתם.
מח"ש ביקשה לראות בכך כשל תיעודי או "קושי טכני", שלשיטתה לא צריך להקנות לנאשם יתרון, משום שהפעלת שיקול הדעת בידי הגורם המוסמך נעשתה בזמן אמת. השופטת דחתה את העמדה במילים "דעתי שונה", וקבעה כי אישור להארכת פרק הזמן, בוודאי כאשר מדובר באישור בדיעבד, חייב להיות מתועד בכתב כדי שניתן יהיה להתחקות אחר שיקול הדעת שעמד בבסיסו. בית המשפט הבהיר כי התיעוד אינו עניין טכני בלבד. לפי ההחלטה, הדרישה לתיעוד בכתב נועדה לקדם מינהל תקין, יעיל והוגן ולאפשר לבחון את שיקולי הרשות. השופטת הפנתה לע"פ 2189/23 אהרוני נ' מדינת ישראל וציינה כי תכלית סעיף 57א היא למנוע מצבים שבהם משך החקירה והטיפול בהליך הפלילי מתארכים ומתארכים. דרישת הכתב, קבעה, היא שמאפשרת ביקורת שיפוטית על עמידת התביעה בלוחות הזמנים ועל קיום ההנחיה.
בהמשך קבעה השופטת כי אי יכולתה של מח"ש להציג את האישורים שלטענתה ניתנו "מרוקנת מתוכן את דרישת ההנחייה ואינה מאפשרת לבית המשפט לבחון את התנהלותה". בסיכום ההחלטה ריכז בית המשפט את הכשלים שמצא בהתנהלות מח"ש. ראשית, נקבע כי מח"ש החלה את הטיפול בתיק בתום 24 חודשים מיום קליטתו, כלומר בתום פרק הזמן הקצוב. שנית, נקבע כי חרגה מסמכותה כאשר האריכה את משך הטיפול בתעודת החיסיון לתקופה שעלתה על שנה. שלישית, מח"ש לא הציגה אסמכתאות בנוגע לבקשה לתעודת החיסיון או להליכי השימוע.
הכשל הרביעי שקבע בית המשפט נגע להיקף החריגה: למרות שחלפו 17 חודשים מהמועד שבו היה על מח"ש להגיש את כתב האישום, המשנה לפרקליט המדינה לא היה מעורב בהליך ולא נתן את האישורים שנדרשו לחריגה מפרק הזמן הקצוב. השופטת הוסיפה במפורש כי אישור היועמ"ש להגשת כתב האישום כלל לא התבקש. הכשל החמישי היה אי הצגת האישורים שלטענת מח"ש ניתנו על ידי ראשת מח"ש דאז, כך שבית המשפט לא יכול היה לבחון אם אותם אישורים אכן עמדו בהנחיות. לאחר שמנתה את הכשלים קבעה השופטת תדמור-זמיר כי מח"ש לא קיימה את הנחיית היועמ"ש, ובכך הפרה את סעיף 57א לחוק סדר הדין הפלילי. בעקבות הקביעה הורתה על ביטול כתב האישום.
