ארבעה מבקשים שהגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד קיבוץ ניר דוד ונגד אגודת התיירות של הקיבוץ, בטענה לחסימת הגישה לנחל האסי ולהתניית הכניסה בתשלום, לא הצליחו להביא לאישור ההליך הייצוגי. בית המשפט המחוזי בתל אביב, מפי השופטת עידית ברקוביץ, דחה את בקשת האישור וקבע כי אף שלציבור זכויות בנחל ובמימיו, אין מכך זכות בלתי מוגבלת לעבור בשטחי הקיבוץ.
צריכים עו"ד?
נחל האסי עובר בשטח קיבוץ ניר דוד. בפסק הדין תואר כי במשך שנים הייתה כניסת הציבור לקיבוץ ולנחל פתוחה, אולם בשנת 2012 החליט הקיבוץ לסגור את שער הכניסה באופן שמנע גישה של הציבור לנחל דרך השער הראשי. המחלוקת הובילה להליכים משפטיים וציבוריים נוספים, ובכללם עתירה מינהלית שבה נקבע הסדר שנועד לאפשר לציבור גישה מוסדרת לנחל.
המבקשים ביקשו לייצג קבוצה רחבה של מי שנמנעה מהם גישה לנחל או שנדרשו לטענתם לשלם עבור שירותי תיירות כדי להגיע אליו. הם ביקשו בין היתר סעדים שימנעו חסימת מבקרים, השבת כספים ופיצוי לחברי הקבוצה. לטענתם, הקיבוץ והגורמים הקשורים אליו מנעו מהציבור ליהנות ממשאב טבע ציבורי. בית המשפט קבע תחילה כי נחל האסי הוא מקרקעי ייעוד המיועדים לתועלת הציבור וכי לציבור קיימת זכות בנחל ובמקור המים. השופטת ברקוביץ הדגישה כי מדובר בזכות בעלת משקל משמעותי, אך קבעה שאינה עומדת לבדה ויש לאזן אותה מול זכויות ואינטרסים אחרים, ובהם זכויות תושבי הקיבוץ, ביטחונם ופרטיותם. בהתאם לכך נקבע כי עצם היותו של הנחל משאב ציבורי אינו מקנה לציבור זכות לעבור בכל דרך שיבחר בתוך שטחי הקיבוץ. בית המשפט הבחין בין זכות הציבור בנחל עצמו לבין השאלה כיצד ניתן להגיע אליו, וקבע כי אין לציבור זכות קניינית בשטחי הקיבוץ או זכות מעבר בלתי מוגבלת בהם.
בפסק הדין נדונה בהרחבה ההסדרה שנקבעה בעקבות ההליך המינהלי, שבמסגרתה הוכשרה גישה לנחל דרך אזור המכונה החוף הירוק. בית המשפט ציין כי ההסדרה נועדה לאזן בין זכות הציבור לגישה לנחל לבין צורכי הקיבוץ, אך גם קבע כי יישומה לא הושלם באופן מלא וכי עדיין נותרו סוגיות הטעונות טיפול. למרות זאת, נקבע כי אין בכך כדי להצדיק אישור תובענה ייצוגית. בית המשפט מצא שהסוגיות הנוגעות להיקף הגישה הציבורית, אופן הסדרתה והאיזון בין הזכויות הן במידה רבה שאלות רגולטוריות ומינהליות, וכי ההליך הייצוגי אינו הדרך המתאימה להכריע בהן.
גם העילות מכוח חוק הגנת הצרכן לא סייעו למבקשים. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהקיבוץ פעל כלפי המבקשים כעוסק במסגרת יחסי עוסק ולקוח. ביחס לאגודת התיירות נקבע כי היא אמנם עוסקת בפעילות מסחרית, אך לא הוכח שהיא זו שחסמה את שער הקיבוץ או מנעה את הגישה לנחל. בית המשפט דן גם בטענות מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים. נקבע כי המבקשים לא הוכיחו בנסיבות העניין תשתית המצדיקה אישור תובענה ייצוגית בעילה זו. בין היתר, ההבחנה בין הקיבוץ לבין אגודת התיירות והיעדר הוכחה כי האחרונה הייתה אחראית לחסימת הגישה עמדו לחובת הבקשה. השופטת ברקוביץ קבעה כי תנאי מרכזי לאישור תובענה ייצוגית הוא שההליך יהיה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. לנוכח אופייה הציבורי והרגולטורי של הסוגיה, ההליכים הקודמים וההסדרה שכבר נקבעה, נקבע כי תנאי זה אינו מתקיים.
בקשת האישור נדחתה. עם זאת, בית המשפט החליט שלא לחייב את המבקשים בהוצאות, בין היתר בשים לב לאופי הציבורי של המחלוקת. ת"צ 56175-06-20
