בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו נתן צו הורות פסיקתי לאם הישראלית שאינה האם היולדת של ילדה שנולדה בארצות הברית, אף ששתי האימהות מתגוררות בחו"ל ואינן תושבות ישראל. השופטת ענת הלר-כריש קבעה כי דרישת התושבות שעליה עמדה המדינה אינה חוסמת את מתן הצו במקרה הזה, וכי טובת הילדה היא שהמעמד המשפטי בישראל יתאים למציאות המשפחתית שבה היא גדלה. הצו הוחל רטרואקטיבית ממועד הלידה, והמדינה חויבה ב-40 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
שתי התובעות נשואות זו לזו וחיות יחד בחו"ל. הן הביאו לעולם שני ילדים במסגרת תכנון משפחתי משותף, כאשר כל אחת מהן ילדה ילד אחד. במדינת מגוריהן שתיהן מוכרות כאימהות של הילדה, אולם בישראל לא ניתן היה להכיר באימהות האם שאינה קשורה אליה גנטית או פיזיולוגית בלי צו הורות פסיקתי. הקושי התעצם משום שבנה הביולוגי של האם הישראלית הוכר בישראל כבנה וכאזרח ישראלי, בעוד מעמדה של אחותו היה שונה.
ההליך הנוכחי הגיע לאחר עתירה מנהלית קודמת. בפסק דין משלים שניתן באפריל 2025 נקבע כי אין די בתעודת הלידה הזרה כדי לכונן את ההורות בישראל, אך גם שאין להשאיר את המשפחה ללא מסלול אפשרי. בית המשפט לעניינים מנהליים אפשר לתובעות להגיש בתוך 90 ימים בקשה לצו הורות פסיקתי למרות שאינן תושבות ישראל, והותיר לבית המשפט למשפחה לקבוע אם טובת הילדה מצדיקה את הצו ומאיזה מועד יחול.
התובעות טענו כי הורותן המשותפת היא מציאות קיימת מאז הלידה וכי פיצול הסטטוס בין המדינות עלול לפגוע בילדה. הן הצביעו על שאלות מעשיות שעלולות להתעורר בעתיד בנוגע לקבלת החלטות, מגורים בישראל, מזונות, ירושה וזכויות אחרות. לדבריהן, אין הצדקה לכך שבמדינת מגוריהן יהיו לילדה שתי אימהות ובישראל רק אחת, במיוחד כאשר אחיה מוכר כאזרח ישראלי וכבנה של האם הישראלית.
המדינה התנגדה. לטענתה, התנאים שאומצו במדיניות לעניין צווי הורות פסיקתיים דורשים תושבות מהותית ומעשית בישראל, ולתובעות אין מרכז חיים בישראל או כוונה מוכחת לחזור ולהשתקע בה. המדינה טענה שהחריגים שנקבעו לדרישת התושבות אינם מתקיימים כאן, ושפסק הדין המנהלי הקודם אינו מחייב את בית המשפט למשפחה להעניק את הצו לגופו. עוד נטען כי הילדה כבר מוכרת כבתן של שתי התובעות במדינת מגוריהן ולכן לא הוכח איזה נזק ממשי נגרם לה מהיעדר ההכרה בישראל.
בית המשפט דחה את העמדה שלפיה המלצות הצוות המקצועי בנושא צווי הורות מחייבות אותו. נקבע כי ההמלצות נועדו להנחות את המדינה, אך "הן ואינן מחייבות את בית המשפט", מאחר שלא עוגנו בחקיקה ראשית או משנית. מעבר לכך, השופטת בחנה את התכליות שמאחורי דרישת התושבות וקבעה כי דווקא במקרה הזה הן אינן תומכות בדחיית הבקשה.
אחת התכליות שהמדינה עצמה הציגה היא מניעת פיצול סטטוס של ילד בין מדינות שונות. אלא שכאן, כך נקבע, התוצאה הפוכה: במדינת המגורים כבר מוכרות שתי האימהות, ולכן דחיית הצו בישראל היא שתיצור את הפיצול. גם החשש ל"פורום שופינג" לא התקיים, משום שהתובעות אינן מנסות להשיג בישראל מעמד שלא ניתן להן במדינת מגוריהן. בנוסף, האם שמבקשת את ההכרה בהורותה היא אזרחית ישראלית, כך שגם החשש לשימוש בהורות כאמצעי לקבלת מעמד אזרחי לא היה רלוונטי.
בית המשפט נתן משקל מרכזי לטובת הילדה. נקבע כי "טובתה היא שלא יהיה פער בין מציאות חייה העובדתית לבין המצב המשפטי". הילדה גדלה מאז לידתה עם שתי אימהות בתא משפחתי אחד, והיא מוכרת כך במדינת מגוריה. פער במעמד בישראל עלול להיות משמעותי במצבי שגרה ומשבר, בשאלות של כניסה לישראל, שירותים רפואיים, ירושה או במקרה של פרידה בין ההורים. גם ההבדל בינה לבין אחיה, שכבר מוכר בישראל כילד של האם הישראלית, נשקל כחלק מטובתם של שני הילדים.
המדינה לא חלקה למעשה על העובדות המהותיות הנוגעות לחיי המשפחה. התובעות הציגו גרסה שלפיה חיו בזוגיות קבועה עוד לפני ההוריה, החליטו יחד להביא את הילדים לעולם והיו שותפות בתהליך. הן לא נחקרו נגדית, ולא הוצגה גרסה עובדתית חלופית. בית המשפט קבע כי התנאים המהותיים להכרה בהורות מכוח "זיקה לזיקה" מתקיימים, וכי לא נדרש תסקיר כאשר אין חשש שטובת הילד עומדת בסתירה למתן הצו.
נותרה שאלת מועד התחולה. צו הורות פסיקתי הוא ככלל צו מכונן, ולכן ברירת המחדל היא תחולה ממועד נתינתו. עם זאת, הפסיקה מאפשרת במקרים מתאימים להחילו ממועד הלידה, בין היתר בהתחשב בטובת הילד, במשך הזמן שחלף ובהיעדר זיקה הורית שלישית. במקרה הזה התובעות פתחו בהליך משפטי להסדרת ההורות כשבעה חודשים לאחר הלידה, ובהמשך הגישו את תביעת ההורות כחודש בלבד לאחר פסק הדין המשלים שאפשר להן לעשות זאת.
בית המשפט קבע כי בנסיבות אלה יש לראות בהן כמי שעמדו בסד הזמנים הרלוונטי, ולחלופין שמדובר במקרה חריג שבו דחיית התחולה הרטרואקטיבית תגרום עוול חמור. מאחר שהילדה נולדה מתרומת זרע אנונימית, גם לא קיים חשש ליצירת הורות משולשת. נקבע כי להכרה ממועד הלידה יש גם "ערך נפשי וסמלי", משום שהיא משקפת את מציאות החיים המשפחתית מאז היום הראשון.
בסיום ניתן צו הורות פסיקתי לאם הישראלית ביחס לילדה, החל ממועד לידתה, כך שיחולו עליה כל החובות, הזכויות והסמכויות שבין הורה לילד. המדינה חויבה לשלם לתובעות 40 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
מספר התיק: תמ"ש 54837-05-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.