בית משפט השלום לתעבורה בחדרה הרשיע את זיד אל כילאני, נהג אוטובוס של חברת קווים בע"מ, בעבירות של אי עמידה בתנאי הרישיון, סירוב להסיע והתנהגות בלתי הולמת. השופטת עידית פלד קבעה כי ביוני 2022 סירב אל כילאני להסיע את הנערה, שהייתה כבת 14, לאחר שבחן את לבושה ושאל אם יש לה "משהו להתכסות איתו". לפי הכרעת הדין, הוא אמר לה: "את לא יכולה לעלות ככה זו הטרדה מינית לפי החוק", ובעקבות הדברים הנערה וחברתה ירדו מהאוטובוס והלכו ברגל ליעדן.
האירוע התרחש ב-10 ביוני 2022 בצומת בנימינה. לפי ממצאי בית המשפט, הנערות המתינו לקו 9 של קווים, שנסע מקיסריה לתחנת רכבת בנימינה. השתיים עלו לאוטובוס כדי לוודא שהוא מגיע לתחנה שאליה ביקשו לנסוע. הנערההייתה לבושה במכנסי חאקי קצרים ובגופייה שחורה. בית המשפט קבע כי אל כילאני פנה אליה עוד לפני שהספיקה לשאול את שאלתה, ביקש לדעת אם יש לה דבר מה להתכסות בו ואף סימן בידיו תנועת כיסוי. לאחר שהשיבה בשלילה, נאמר לה כי אינה יכולה לעלות כך.
הנערה העידה כי הייתה מבולבלת ופגועה. היא סיפרה כי האוטובוס היה מלא וכי הרגישה מושפלת מכך שהנהג העיר על גופה ועל לבושה. חברתה חיזקה את גרסתה ותיארה כי השתיים היו בהלם וכי לאחר שירדו מהאוטובוס הלכו ברגל לקניון. השופטת פלד נתנה אמון מלא בעדותה של הנערה וקבעה כי הייתה "כנה, מבלי שהיא ניסתה להגזים". גם עדותה של החברה נמצאה מהימנה, ובית המשפט קבע כי היא מחזקת את גרסת המתלוננת.
אחת מטענות ההגנה המרכזיות הייתה שמדובר בטעות בזיהוי. אל כילאני הודה כי באותו יום ובאותה שעה נהג בקו 9 של קווים וכי התרחש אירוע שבו שאל נוסעת אם יש לה משהו לכסות את עצמה, אך טען שמדובר באירוע אחר. לגרסתו, בתחנה היו בחור ובחורה, ולא שתי נערות, והצעירה הייתה לבושה בחזייה ללא כתפיות ובמכנסיים קצרים. בעדותו אמר: "אני לא אמרתי לה לא לעלות ולא לרדת" והוסיף: "אם היא ירדה בעצמה, אז מה אני אשם?".
ההגנה ניסתה להסתמך גם על כך שהנערה אמרה בסרטון שצילמה זמן קצר לאחר האירוע כי מדובר ב"אוטובוס של אגד". בית המשפט קבע שהטעות הייתה רק בזיהוי חברת האוטובוסים ולא בעצם האירוע. בין היתר הוצגו נתוני משרד התחבורה שלפיהם בתחנה הרלוונטית עצרו באותה תקופה אוטובוסים של קווים בלבד, וכן סידור העבודה של אל כילאני, שהראה כי הוא נהג בקו 9 במועד הרלוונטי. אל כילאני עצמו אישר כי בתחנה עוברים קווים של חברת קווים בלבד.
השופטת דחתה את גרסתו של אל כילאני בחריפות. לדבריה, מול העדויות של הנערה וחברתה, התמונות, הסרטון, עדויות אנשי קווים ומשרד התחבורה והמסמכים שהוגשו, גרסת הנאשם "אינה סבירה, סותרת הגיונם של דברים, ואינה מתיישבת עם הראיות האובייקטיביות שהוגשו". עוד כתבה: "אני דוחה מכל וכל את עדות הנאשם", וקבעה כי הטענה שלפיה האירוע התרחש עם נהג אחר היא ניסיון להתנער מאחריות.
טענה נוספת של אל כילאני הייתה כי פעל לפי ההדרכות שקיבל בקווים. הוא טען שבחברה לימדו את הנהגים כי ניתן למנוע עלייה של נוסע או נוסעת בלבוש לא צנוע, ואף אמר בעדותו: "ככה לימדו אותנו". לדבריו, כשנוסעת לבושה באופן שהוא תיאר כ"מפתה", היא אינה יכולה לעלות לאוטובוס. אלא שבית המשפט מצא כי נהלי החברה שהוצגו בהליך קבעו אחרת.
לפי הכרעת הדין, נוהלי קווים קבעו כי כל נוסעת ונוסע רשאים לעלות לנסיעה ללא קשר למינם, דתם, מוצאם או אופן לבושם, וכי האחריות להבטיח את זכותם מוטלת על הנהג. מסמך נוסף של החברה קבע כי ניתן לסרב להסיע נוסע רק במקרים מוגדרים, ובהם מצב שבו הנוסע אינו לבוש כלל או שלבושו עלול לזהם נוסעים אחרים. איתי פלייסיג, סמנכ"ל בחברה שהעיד מטעם ההגנה, אישר שאין הנחיה המתירה לנהג למנוע עלייה מנוסע בשל לבוש "מפתה". בית המשפט קבע כי אל כילאני לא הציג ולא הוכיח קיומה של הנחיה של קווים שהתירה לו לסרב להסיע את הנערה בשל לבושה.
בהכרעת הדין נדחו גם טענות ההגנה למחדלי חקירה. ההגנה הצביעה, בין השאר, על כך שלא נגבו עדויות מנוסעים אחרים שהיו באוטובוס, על חומר שנגע להליך האזרחי שנוהל מול קווים ועל היעדר זיהוי ועימות עם אל כילאני. השופטת קבעה כי התשתית הראייתית שהוצגה מספיקה וכי המחדלים הנטענים לא יצרו מחסור ראייתי שמקים ספק באשמתו.
אל כילאני העלה גם טענת הגנה מן הצדק בשל כך שלא הוגש כתב אישום נגד חברת קווים. המאשימה טענה כי ההחלטה להעמיד לדין את הנהג בלבד התבססה על חומר הראיות ועל חלקו הישיר באירוע, בעוד שהחברה ביררה את המקרה לאחר התלונה ופעלה מולו. בית המשפט קיבל עמדה זו וקבע כי לא הוכחה אכיפה בררנית. השופטת הוסיפה שגם אילו נמצא פגם בכך שהחברה לא הועמדה לדין, לא היה בכך כדי לבטל את האישום נגד אל כילאני או לגרוע מאחריותו האישית למעשיו.
ההגנה טענה בנוסף לפגיעה בזכויותיו של אל כילאני בחקירת משרד התחבורה, בין היתר בשל אופן תיעוד החקירה והטענה שהאזהרה וזכויותיו לא נרשמו בערבית. בית המשפט קבע כי החקירה נערכה בסיוע מתורגמן דובר ערבית, כי האזהרה והשאלות תורגמו, וכי לא הוכח שהדברים שנרשמו אינם משקפים את שנאמר. גם העובדה שהנהג לא נחקר מלכתחילה בחשד הספציפי של סירוב להסיע לא הקימה, לפי ההכרעה, הגנה מן הצדק, משום שהעובדות הקונקרטיות שיוחסו לו הובהרו בחקירה.
בסופו של דבר קבעה השופטת פלד כי אל כילאני סירב להסיע את הנערה בשל אופן לבושה, הפר את חובתו לאפשר לה להשתמש בשירות התחבורה הציבורית, לא הפעיל שירות אוטובוסים תקין וסדיר והתנהל באופן שאינו הולם נהג רכב ציבורי. בהתאם לכך הורשע בעבירות לפי תקנות 385, 385א ו-416(א) לתקנות התעבורה, בזיקה לסעיפים 62(1) ו-68 לפקודת התעבורה.
תת"ח 912-09-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.