בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל חלק מתביעתו של ממונה בטיחות נגד החברה שהעסיקה אותו במשך יותר משבע שנים, ודחה במלואה את התביעה שכנגד שהגישה החברה בסך 340,240 שקל. השופטת עינת לסרי ונציגות הציבור אסנת חסיד וגילה כהן קבעו כי המעסיקה ידעה בפועל שעבודת הממונה כוללת גם עבודה מהבית, לא הוכיחה את היקף דיווחי השעות הכוזבים שטענה להם ולא הוכיחה שהעובד גזל סוד מסחרי או שידל לקוחות לעבור למעסיק החדש.
העובד הועסק כממונה בטיחות אצל לקוחות החברה מספטמבר 2014 עד אפריל 2022. במרץ 2022 מסר הודעת התפטרות. לאחר סיום העבודה הגיש תביעה בסך 239,614 שקל בגין שורה ארוכה של זכויות. בהמשך חזר בו מחלק מן הרכיבים. החברה הגישה נגדו תביעה שכנגד שכללה 100 אלף שקל פיצוי מוסכם בטענה להפרת הסכם והגבלת עיסוק, 240,240 שקל להשבת שכר בשל דיווחי שעות כוזבים ושלילת פיצויי פיטורים.
אחד הרכיבים המרכזיים בתביעת העובד נגע לשכר מרץ 2022. הוא טען כי עבד 252 שעות וביצע גם הדרכות שאושרו, בעוד שבתלוש שולמו לו רק 104 שעות. החברה טענה תחילה כי חלק מהשעות לא בוצעו וכי ההדרכות נעשו ללא אישור, אך לא הציגה ראיות מספקות ואף זנחה חלק מהטענות בסיכומים. בית הדין קיבל את חישוב העובד ופסק לו 13,140 שקל הפרשי שכר.
בית הדין מתח ביקורת על תשובות מנהל החברה בחקירה. כשנשאל מדוע לא אושרו כ-150 שעות נוספות בחודש מרץ, השיב שאין לפניו את דוח הנהלת החשבונות ושאינו יכול לזכור אירועים מלפני שנים. ביחס להדרכות אמר כי אינו יודע אם אושרו. מנגד, העובד הציג דוחות נוכחות וטפסי הדרכה שבהם הופיע כמדריך.
גם רכיב דמי המחלה התקבל בחלקו. לגבי ינואר 2022 הוצג אישור מחלה לתקופה ארוכה יותר מזו ששולמה בתלוש, והחברה לא הציגה חישוב נגדי. נפסקו 1,352 שקל. באפריל 2022 שהה העובד בחופשת מחלה בתקופת ההודעה המוקדמת. החברה טענה כי למעשה כבר עבד אצל חברה מתחרה והסתמכה בין היתר על תמונה שלו באירוע הרמת כוסית של אותה חברה.
העובד הסביר כי הגיע לאירוע לזמן קצר בלבד, למרות שלא חש בטוב, בעקבות לחץ מהמעסיק העתידי. עדות זו נתמכה בעדות מנהל החברה החדשה, שאמר כי היה חשוב לו שהעובד יגיע ושהסעה אורגנה עבורו. בית הדין קבע כי עצם ההגעה הקצרה לאירוע אינה מוכיחה שעבד בתקופת המחלה. הוא גם דחה את דרישת המעסיקה שהעובד ייבדק אצל רופא מטעמה בנסיבות שבהן הציג אישור מקופת החולים, ופסק לו 5,200 שקל דמי מחלה.
עם זאת, העובד לא זכה בכל רכיבי התביעה. בית הדין קבע כי לא התכוון להשלים את תקופת ההודעה המוקדמת כנדרש, בין היתר נוכח הסכם עם המעסיק החדש שבו נקבע מועד תחילת עבודה שחל לפני תום ההודעה המוקדמת והתכתבות שממנה עלה שלא התכוון לבצע חפיפה. לכן נדחתה דרישתו להשבת הסכום שקוזז בגין אי מתן הודעה מוקדמת. גם דרישות לדמי חגים, פיצוי בגין תלושי שכר, אי מסירת תלוש, עוגמת נפש והפסדי תשואה מהפקדות פנסיוניות נדחו.
המחלוקת הרחבה ביותר נגעה לשעות הנוספות ולתביעה שכנגד בגין דיווחים כוזבים. העובד טען שעבד שעות רבות מהבית בהכנת נהלים, מצגות ומסמכים, וכי החברה ידעה זאת ואישרה את מודל העבודה. החברה טענה מנגד שעבודתו כממונה בטיחות חייבה נוכחות במפעלים ושדוחות איכון הראו פערים בין הדיווחים לבין מיקומו.
בית הדין מצא ראיות לכך שהחברה הייתה מודעת לפערים בין שעות הנוכחות הפיזית במפעלים לבין הדוחות שהגיש העובד, ולאורך זמן לא ראתה בהם בהכרח דיווח כוזב. בין היתר הוצגו תכתובות שבהן העובד דיווח ללקוח על שעות שהייה בפועל במפעל, העביר את המידע גם לגורמי החברה, ובכל זאת דיווח בדוח הנוכחות שעות רבות יותר. בית הדין קבע כי הדבר מחזק את גרסתו שעבודות השלמה בוצעו מהבית בידיעת המעסיקה.
החברה טענה כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובע משום שלא הייתה אפשרות לפקח על עבודתו. בית הדין דחה את הטענה. הוא הפנה לכך שהחברה עצמה דרשה דיווחי נוכחות, קיבלה מידע מהלקוחות ואף הציעה לעובדים להתחבר למערכת דיווח אלקטרונית. בפסק הדין נכתב כי הראיות מלמדות שהחברה "יכלה ואף עקבה בפועל אחר שעות עבודת התובע".
לגבי הטענה לדיווחים כוזבים נקבע כי לכל היותר הוכחו מספר נקודתי של ימים שבהם נרשם דיווח למרות מחלה. החברה הציגה חישובים משתנים: בכתב התביעה שכנגד טענה ל-240,240 שקל, בתצהיר הופיע סכום אחר, ובסיכומים נטען להיקף אחר של שעות. בית הדין קבע כי חישוב המבוסס על אומדן של שעתיים כוזבות ביום לאורך כל תקופת ההעסקה אינו מספיק. העובד זכה ב-31,176.5 שקל בגין ההפרש שבין שכר היסוד לבין גמול השעות הנוספות.
בחלק מרכיבי השכר נפסקו גם פיצויי הלנה. בגין הפרשי השכר של מרץ 2022 נפסק פיצוי הלנה של 13,140 שקל, ובגין דמי המחלה של ינואר 2022 נפסקו 1,352 שקל נוספים. לגבי דמי המחלה באפריל והשעות הנוספות לא נפסקו פיצויי הלנה, משום שבית הדין ראה בהם מחלוקת כנה.
התביעה שכנגד כללה גם טענה שהעובד הפר תניית אי-תחרות ועבר לעבוד אצל מתחרה תוך לקיחת לקוחות. הסכם העבודה אסר עליו, ללא מגבלת זמן ברורה, לעסוק בתחום הבטיחות מול לקוחות החברה. בית הדין קבע כי מדובר בהגבלה גורפת שאינה תחומה בזמן או במקום, וכי החברה לא הוכיחה אינטרס לגיטימי המצדיק אותה, כגון הכשרה מיוחדת, תמורה מיוחדת או סוד מסחרי. נקבע כי התניה אינה מידתית ודינה להיפסל.
גם הטענה לסוד מסחרי נדחתה. החברה לא הגישה את רשימת הלקוחות שלטענתה נגזלה, לא הראתה כיצד נוצרה הרשימה, מי נחשף אליה או אילו אמצעים ננקטו כדי לשמור עליה בסוד. העדים שהיו לקוחות החברה תיארו תמונה אחרת: הם הכירו את העובד במסגרת עבודתו אצל המעסיקה, היו מרוצים מעבודתו, ולאחר שעזב פנו ביוזמתם למעסיק החדש משום שרצו להמשיך לקבל ממנו שירות. אחד העדים העיד כי כאשר ניסה לפנות ישירות לעובד, זה הפנה אותו אל מעסיקו החדש.
בית הדין סיכם כי הלקוחות עזבו בשל חוסר שביעות רצון מהשירות שקיבלו לאחר עזיבת העובד ולא בשל "גניבת לקוחות" או שידול מצדו. התביעה שכנגד בגין שלילת פיצויי פיטורים, הפיצוי המוסכם והשבת שכר נדחתה במלואה.
בסך הכול נפסקו לעובד 13,140 שקל הפרשי שכר למרץ 2022, 1,352 שקל דמי מחלה לינואר 2022, 5,200 שקל דמי מחלה לאפריל 2022, 31,176.5 שקל גמול שעות נוספות ו-242 שקל החזר הוצאות רכב, לצד פיצויי ההלנה שנקבעו. החברה חויבה גם ב-30 אלף שקל הוצאות בגין התביעה ודחיית התביעה שכנגד.
סע"ש 38609-12-22
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.