בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל בחלקה תביעת לשון הרע שהגיש מרואיין נגד מגיש תוכנית אקטואליה ונגד החברה הנתבעת, ערוץ יהודי ישראלי בע"מ, בעקבות מונולוג ששודר בערוץ 14. השופטת דלית ורד קבעה כי ייחוס למרואיין כוונה לירות או להרוג את המגיש ואת בני משפחתו והצגתו כמי שראוי להיעצר הם לשון הרע, בעוד שהכינויים המזלזלים שנלוו למונולוג לא הוכרו בנסיבות העניין כעילת לשון הרע נפרדת. המגיש והחברה חויבו, יחד ולחוד, לשלם לתובע 75 אלף שקל, וכן 30 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
התביעה, בסך 474,864 שקל, כללה גם בקשה לצו עשה שיחייב פרסום הכחשה, תיקון והבהרה. היא נולדה בעקבות מונולוג בן כשלוש דקות ששודר בפתיחת התוכנית "שבע" ב-7 בפברואר 2023, שעות לאחר שהתובע התראיין בתוכנית אקטואליה ברדיו. באותו ראיון נשאל על המחאה נגד השינויים במערכת המשפט ועל החשש ממלחמת אחים, וכן על התבטאויות של אחרים שהוזכרו בפניו. התובע אמר כי אותם דברים היו צריכים להיאמר אחרת, הזהיר מפני הידרדרות אפשרית לשפיכות דמים, וכאשר נשאל אם הוא עצמו מאיים השיב: "אני לא מאיים, אני מביע דעה".
במונולוג בערב אותו יום פנה המגיש לתובע בשורה של שאלות והאשמות, ובהן שאל אם בנו של התובע "הולך לקחת רובה ולירות בי", מדוע התובע אינו עצור, והאם הוא רוצה להרוג את המגיש ובני משפחתו. לצד זאת הטיח בו כינויי גנאי והתייחס גם לגילו, להבנתו ולחייו האישיים. התובע טען כי הדברים הציגו אותו כאדם אלים ומסוכן וכמי שביצע או מתכוון לבצע עבירות פליליות, ודרש פיצוי ללא הוכחת נזק בגין שלושה פרסומים שלטענתו נעשו בכוונה לפגוע.
הנתבעים טענו מנגד כי הדברים נאמרו כתגובה לראיון ולרקע ציבורי רחב יותר, וכי המגיש הבין מדברי התובע תמיכה במלחמת אחים ובשימוש בנשק. לפי גרסתם, המגיש חש פחד ממשי לעצמו ולמשפחתו, והצופה הסביר היה מבין שהמונולוג נאמר מתוך סערת רגשות וביקורת. עוד נטען להגנות של אמת בפרסום, הבעת דעה ותום לב, וכן כי החברה זכאית להגנה הנוגעת לשידור חי שלא הוקלט מראש.
השופטת ורד בחנה בנפרד שלוש קבוצות של אמירות. ביחס לשתיים הראשונות, ייחוס כוונות ירי והרג והקריאה או התהייה מדוע התובע אינו עצור, היא קבעה כי "שתי האמרות הראשונות מהוות לשון הרע כמשמעותו בחוק". לדבריה, ייחוס כוונות פליליות והצגת אדם כמי שראוי למעצר עלולים להשפילו ולבזותו. לעומת זאת, הכינויים שלפיהם התובע רדוד, טיפש או אינו מבין דבר הוגדרו בנסיבות המונולוג כגידופים, ולא כל עלבון או ביטוי פוגעני מקים כשלעצמו עילת לשון הרע.
בית המשפט דחה את טענות ההגנה ביחס לשתי האמירות שנמצאו דיבתיות. נקבע כי המונולוג לא הציג באופן מדויק את מלוא דבריו של התובע בריאיון ולא הבחין באופן ברור בין מה שאמר התובע לבין הפרשנות והתגובה של המגיש. השופטת ציינה כי אילו הוצגו דברי התובע במדויק ולאחר מכן הייתה מובאת עמדה ביקורתית מפורשת, היה מקום לבחון את הדברים אחרת. בפועל, נקבע, המסר שהועבר לצופה היה שהתובע תומך במלחמת אחים ומתכוון לפגוע בתומכי השינויים במערכת המשפט. בית המשפט סיכם בהקשר זה: "אמירות אלה לא היו אמת, והיו פוגעניות".
גם הגנת תום הלב נדחתה. בית המשפט נתן משקל לכך שהמונולוג לא נאמר בעיצומו של ויכוח ישיר עם התובע אלא שעות לאחר הריאיון, בפתיחת תוכנית טלוויזיה, כאשר התובע אינו נוכח ואינו יכול להגיב. עוד נקבע כי המגיש חזר שוב ושוב על מסרים חריפים בדבר כוונות פליליות, מעצר ופגיעה במשפחה, והוסיף התייחסויות אישיות שלא היו נחוצות להצגת המחלוקת הציבורית. מנגד, בית המשפט לא קבע שהוכחה במידה הדרושה "כוונה לפגוע" במובן המצדיק כפל פיצוי ללא הוכחת נזק. השופטת הגדירה זאת כמקרה גבולי, אך קבעה כי חומרת הפרסום כשלעצמה אינה מספיקה ללא יסוד נוסף של מטרה ממשית לפגוע.
לצורך גובה הפיצוי בחן בית המשפט גם אם מדובר בכמה פרסומים נפרדים. הוא קבע כי שתי האמירות הדיבתיות הן פרסום אחד: הן נאמרו ברצף באותו מונולוג, באותה פלטפורמה ולאותם נמענים, והאמירה על המעצר הייתה למעשה מסקנה הנגזרת מהייחוס של כוונות הירי וההרג. על רקע חומרת הדברים והעובדה ששודרו בערוץ טלוויזיה מוכר, נפסק פיצוי של 75 אלף שקל ללא הוכחת נזק.
בית המשפט דחה גם את ניסיון החברה להסתמך על ההגנה הקבועה לשידור חי. נקבע כי ההגנה מיועדת למצבים שבהם לשון הרע נאמרת בשידור חי בידי צד שלישי שאינו נמנה עם מגישי אמצעי התקשורת, ולא למקרה שבו הדברים נאמרים בידי המגיש הקבוע. המגיש העיד שהוא משדר בערוץ במשך כמה שנים והגדיר עצמו "חלק ממשפחת 14". עוד צוין כי העורך הרלוונטי לא הובא לעדות ולא הונחה תשתית המראה שהחברה נקטה צעדים למניעת פרסום לשון הרע בשידור חי. לפיכך נקבע כי החברה אחראית לפרסום לצד המגיש.
בסופו של דבר התקבלה התביעה בחלקה. המגיש והחברה חויבו יחד ולחוד ב-75 אלף שקל פיצוי, בתוספת ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה, וכן ב-30 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין. בפסק הדין האופרטיבי לא ניתן צו המחייב פרסום הכחשה, תיקון או הבהרה. תיק ת"א 20471-09-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.