בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה תביעה להכיר כתאונת עבודה בתאונת אופניים חשמליים קשה שאירעה לעובד צעיר בשנת 2016 לאחר שסיים, לטענתו, את עבודתו בבית קפה. בתאונה נהרג חברו של העובד, שאותו הרכיב על האופניים, והעובד עצמו נפצע קשה. בית הדין קבע כי התובע לא הוכיח שהתאונה אירעה בדרכו הישירה והמקובלת מהעבודה לביתו, וכי נסיעתו כללה "סטייה והפסקה של ממש" מהדרך.
התובע, יליד 1999, עבד במועד התאונה כטבח ב"קפה רינגלבלום בע"מ" במסגרת פרויקט להעסקת נוער בסיכון. בלילה של 18 במאי 2016 הוא רכב על אופניים חשמליים בבאר שבע כשהוא מרכיב את חברו. התאונה התרחשה בצומת שדרות רגר ורחוב הצדיק מירושלים. החבר נהרג והתובע נפצע קשות. בהמשך התנהל נגד התובע הליך פלילי בבית המשפט לנוער, וב-2022 נגזר דינו בגין גרימת מוות ברשלנות.
רק ביוני 2023 הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי תביעה לדמי פגיעה. הביטוח הלאומי דחה אותה בטענה שהתאונה לא אירעה במסלול מהעבודה לבית. בהחלטת הדחייה נכתב כי התאונה אירעה "תוך כדי נסיעה באופניים מהעבודה לבית של החבר שלך ומשם לתחנת הדלק ביציאה מבאר שבע, ולא בדרך מהעבודה למעונך".
בתביעה לבית הדין טען העובד כי למעשה היה בדרכו הרגילה הביתה. לדבריו, במהלך המסלול הבחין בחברו בחלון ביתו ברחוב הכנסת, והחבר הצטרף אליו כדי ללון בביתו. התובע טען כי הנסיעה דרך רחוב הכנסת היא המסלול הרגיל וכי "אין דרך אחרת לנסיעה באופניים לביתו". לדבריו, הסטייה לתחנת הדלק נועדה רק למילוי אוויר בגלגלים ולכן הייתה פעולה נלווית לנסיעה הביתה ולא מטרה עצמאית.
הוא הסביר את השיהוי של כשבע שנים בהגשת התביעה בכך שהיה קטין בזמן התאונה והתמודד במשך שנים עם ההליך הפלילי. לטענתו, רק לאחר שסיים את עבודות השירות שנגזרו עליו הבין, בעקבות ייעוץ משפטי, כי ייתכן שמדובר בתאונת עבודה.
המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי מדובר בסטייה מהותית בזמן ובמרחק. הוא הסתמך על חומר החקירה המשטרתי שלפיו התובע הגיע לבית חברו בשעה 22:32, בעוד התאונה אירעה בשעה 23:57, פער של כשעה ועשרים דקות. לטענת המוסד, התובע נסע במיוחד אל החבר ומשם המשיך לתחנת דלק מחוץ למסלול הביתה. עוד נטען כי השיהוי בהגשת התביעה פגע באפשרות לאתר דוחות נוכחות וראיות אובייקטיביות לגבי שעת סיום העבודה.
הביטוח הלאומי העלה גם את אופן הרכיבה. לטענתו, התובע נסע נגד כיוון התנועה, ללא קסדה וללא אורות, וחצה צומת באור אדום, ולכן נטל סיכון חריג שאינו חלק מסיכוני הדרך הרגילים. בית הדין הדגיש כי רשלנות חמורה לבדה אינה שוללת בהכרח הכרה כאשר התאונה אירעה בדרך לעבודה או ממנה, אך במקרה הזה נתוני הרכיבה הצטרפו ליתר הספקות לגבי מטרת הנסיעה והמסלול.
בית הדין, בהרכב בראשות השופטת יעל אנגלברג שהם, בחן את סעיפים 80 ו-81 לחוק הביטוח הלאומי. לפי הכלל, תאונה בדרך מהעבודה למעון עשויה להיחשב תאונת עבודה, אך הכרה נשללת כאשר יש הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת שאינה קשורה לעבודה. הפסיקה שהובאה בפסק הדין מבחינה בין סטייה קצרה ונלווית למסלול לבין נסיעה ליעד אחר או הפסקה פרטית משמעותית.
במישור העובדתי קבע בית הדין כי התובע לא הוכיח את שעת סיום עבודתו. הוא טען שסיים סמוך לחצות, אך לא נמצאו דוחות נוכחות, בין היתר בשל חלוף השנים, והעדויות האחרות לא סיפקו ידיעה ישירה על השעה שבה יצא מהעבודה. מנגד, עדות אביו של החבר במשטרה, שנמסרה סמוך לאחר התאונה, ציינה שהתובע הגיע לבית החבר כבר ב-22:32.
בית הדין מצא גם שהמסלול הקצר ביותר ממקום העבודה לבית התובע לא עבר ברחוב הכנסת. הטענה כי הרחוב שימש כניסה יחידה לפארק וקיצור דרך לא התאימה למפות שהוצגו. בנוסף, אין מחלוקת שהתאונה אירעה במקום שאינו במסלול הישיר לבית. התובע הסביר שנסע לתחנת הדלק כדי למלא אוויר וטען שבתחנה קרובה יותר לא הייתה מכונה תקינה, אך לא הובאה לכך ראיה מספקת.
בפסק הדין הודגש כי אין צורך לקבוע שרשלנות התובע כשלעצמה מנתקת את הקשר לעבודה. המסקנה נבעה מהצטברות הנסיבות: הסטייה מהדרך, הספק לגבי שעת היציאה, פער הזמן והעבירות התעבורתיות החמורות שנקבעו בהליך הפלילי. בית הדין סיכם: "התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שהתאונה אירעה בדרכו מעבודתו למעונו כנדרש בחוק".
התביעה נדחתה. מאחר שמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, לא נפסקו הוצאות.
ב"ל 11329-11-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.