בית משפט השלום בהרצלייה דחה תביעה של עשרה תושבים המתגוררים בסמוך לכביש 2, שביקשו לחייב את המדינה ואת נתיבי ישראל להקים קיר מיסוך אקוסטי ליד בתיהם בשל רעש התנועה. השופט דוד יצחק קבע כי התובעים לא הוכיחו שהרעש מכלי הרכב הוא "חזק או בלתי סביר" במובן החוקי, ולא הוכיחו הפרעה של ממש המקימה עוולת מטרד ליחיד. הם חויבו בשכר טרחת עורכי דין בסך כולל של 80 אלף שקל ובהוצאות המומחים.
התובעים מתגוררים משני צדי כביש 2 וביקשו צו עשה שיחייב את המשרד להגנת הסביבה, משרד התחבורה ונתיבי ישראל להקים קיר אקוסטי במקטע הסמוך לבתיהם. לטענתם, התנועה הערה בכביש יוצרת רעש "בלתי נסבל", המונע מהם לשבת בבתיהם עם חלונות פתוחים או ליהנות מהחצרות. הם הסתמכו בין היתר על מדידות של מומחה מטעמם ועל מדיניות המשרד להגנת הסביבה בנוגע לחשיפה לרעש.
המדינה ונתיבי ישראל ביקשו לדחות את התביעה. הן טענו כי החקיקה שעליה הסתמכו התובעים אינה מטילה חובה להקים קיר אקוסטי, וכי תקנות הרעש הבלתי סביר אינן קובעות רף מחייב לרעש שמקורו בכלי רכב. עוד טענו כי העבודות להסבת נתיבים בכביש לנתיבי תחבורה ציבורית אינן יוצרות שינוי מהותי ברעש, ולכן לפי המתודולוגיה המקובלת אין חובה לבצע תכנון אקוסטי. נתיבי ישראל טענה כי "אין כל חובה להקים קיר מיגון אקוסטי" במקטע הנדון.
בשל המחלוקת בין המומחים מינה בית המשפט מומחה אקוסטיקה מטעמו. בחוות דעתו נקבע שאין בישראל חוק או תקנה מחייבים המגדירים מפלס רעש מרבי מותר מתנועת כלי רכב, וכי תקנות הרעש הבלתי סביר מחריגות רעש כזה מהקריטריונים הכמותיים שבהן. המומחה מדד וחישב מפלסי רעש ליד בתי התובעים, שנעו בשעת השיא בין 53 ל-74.2 דציבל.
לפי חישובי המומחה, הסבת נתיב רגיל לנתיב תחבורה ציבורית אינה מעלה את מפלס הרעש אלא מפחיתה אותו בכחצי דציבל. בית המשפט אימץ את הממצא וקבע כי אין מדובר ב"שינוי מהותי" של שלושה דציבלים ומעלה, שהוא התנאי להפעלת הקריטריונים המחייבים תכנון אקוסטי בדרך קיימת שאינה עוברת שינוי סטטוטורי. לכן עבודות הנת"צ עצמן אינן יוצרות חובה לתכנון מיגון אקוסטי או להקמת קיר.
השופט הוסיף כי הסעד הספציפי שנדרש, הקמת קיר אקוסטי, מעורר קושי נוסף משום שהקמתו כרוכה בהליכי תכנון, בנייה והיתרים. בפסק הדין צוין כי אילו הייתה קיימת חובה מנהלית להקים דווקא קיר כזה, הדרך הטבעית לתקוף מחדל נטען של הרשות הייתה בהליך מנהלי ולא באמצעות תקיפה עקיפה בתביעה אזרחית בבית משפט השלום.
עם זאת, בית המשפט דחה את טענת הנתבעות שלפיה החרגת רעש כלי רכב מהתקנות מונעת לחלוטין תביעה בגין מפגע. נקבע כי החוק למניעת מפגעים חל על רעש "מכל מקור שהוא", ולכן גם רעש תנועה יכול עקרונית להיחשב רעש חזק או בלתי סביר. המשמעות של החרגת כלי רכב מהתקנות היא שאין לתובעים חזקה ראייתית המבוססת על חריגה מרף מספרי, ולכן עליהם להוכיח באמצעים אחרים שהרעש במקרה המסוים חזק או בלתי סביר.
בית המשפט קבע כי התובעים לא הרימו את הנטל הזה. רק חלק מהתובעים שהגישו תצהירים התייצבו לחקירה, וביחס ליתר התובעים לא ניתן היה לבסס ממצא עובדתי על התצהירים. אלה שהעידו תיארו את הרעש כבלתי נסבל וטענו לקושי לשהות בחצר או לישון עם חלונות פתוחים, אך השופט קבע שתיאורים סובייקטיביים אינם מספיקים להוכחת המבחן האובייקטיבי של רעש חזק או בלתי סביר.
גם חוות הדעת מטעם התובעים לא שכנעה את בית המשפט. המומחה מטעמם ביצע מדידות בשתי נקודות בלבד והסתמך על הנחה שלפיה בדרך קיימת רעש מעל 67 דציבל חורג מרף מרבי. בית המשפט קבע שהנחה זו אינה תואמת את המתודולוגיה הרלוונטית, משום שבדרך קיימת ללא שינוי סטטוטורי וללא שינוי מהותי ברעש אין קריטריון מרבי כזה.
מומחה בית המשפט הסביר בעדותו כי גם מדד של חמישה דציבלים מעל רעש הרקע אינו הופך אוטומטית רעש תחבורה לרעש חזק או מטריד, והדבר תלוי בנסיבות. בית המשפט אימץ את חוות דעתו והדגיש שמדיניות המשרד להגנת הסביבה, שלפיה יש לשאוף לכך שתושבים לא יהיו חשופים לרעש סביבתי מעל 70 דציבל, אינה איסור סטטוטורי ואינה הופכת כל חשיפה מעל רמה זו למפגע אסור.
השופט יצחק קבע כי "הגם שאין חולק כי קיים רעש מכלי הרכב החולפים בכביש, לא מצאתי כי התובעים עמדו בנטל להוכיח" שמפלסי הרעש עולים לכדי רעש חזק או בלתי סביר לפי החוק. בשל כך נדחו גם הטענות מכוח החוק למניעת מפגעים והחוק למניעת מפגעים סביבתיים.
בית המשפט בחן בנפרד את עוולת המטרד ליחיד. נקבע שהמבחן מחייב להראות הפרעה של ממש לשימוש או להנאה סבירים מהמקרקעין, תוך התחשבות במיקום ובטיב הנכס. השופט ציין כי כל התובעים רכשו את בתיהם כשהם סמוכים לעורק תחבורה ראשי וכאשר רמות רעש דומות, ואף גבוהות יותר, התקיימו כבר בעבר. עובדה זו אינה הגנה אוטומטית מפני מטרד קיים, אך היא רלוונטית לבחינת מהי הנאה סבירה במקום כזה.
בית המשפט קבע שגם במסלול זה לא הוכחה הפרעה של ממש. העדויות היו כלליות וסובייקטיביות, ולא הונחה תשתית מספקת לכך שהרעש חורג ממה שאדם סביר נדרש לשאת בנסיבות המיקום. השופט הוסיף כי התועלת הציבורית של כביש בין-עירוני מרכזי ברורה, וכי אף אילו היה מוכח מטרד, הייתה מתעוררת גם ההגנה שבפקודת הנזיקין לשימוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור, כל עוד הנזק אינו חורג מתחום הנסבל וננקטים אמצעים סבירים לצמצומו.
בסיום נקבע כי התובעים לא הוכיחו מפגע או מטרד רעש ולכן אינם זכאים לצו המחייב הקמת קיר אקוסטי. הם חויבו לשאת בשכר מומחה הנתבעות ובחלקן של הנתבעות בשכר מומחה בית המשפט, לרבות שכר עדותו, וכן בשכר טרחת עורכי דין בסך 80 אלף שקל, מחצית למדינה ומחצית לנתיבי ישראל.
מספר התיק: ת"א 42817-09-22
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.