בית משפט השלום בכפר סבא דחה במלואה תביעה של בנק דיסקונט נגד ערב, שנדרש לשלם 189,030 שקל בגין חובות של חברת תבל איתי מסעדות בע"מ, שהפעילה כזכיינית את רשת "הנריס". השופט איתי רגב קבע כי התביעה התיישנה, וכי גם לגופה עומדות לערב הגנות בשל הפרת חובות גילוי, הרחבת האשראי בלי הסכמה מדעת, שחרור בטוחות וערב נוסף, וכן כשל של הבנק בהוכחת גובה החוב.
הפרשה החלה ב-2012, כאשר החברה פתחה חשבון בבנק וקיבלה מסגרת אשראי זמנית של 50 אלף שקל. בסמוך לכך נחתמה ערבות בסכום מרבי של 350 אלף שקל. הבנק טען כי "מדובר בערבות מתמדת לכל חוב של הלווה", ולכן היא חלה גם על הלוואות ואשראים שניתנו לחברה בשנים שלאחר מכן. הנתבע, לעומת זאת, טען כי "הובטח לו שמדובר בערבות למסגרת אשראי של 50,000 ₪ בלבד", וכי לאחר פירעון האשראי המקורי לא נותרה לו חבות.
במהלך השנים הועמדו לחברה הלוואות נוספות. ב-2013 הועמדה ההלוואה המקורית לפירעון מיידי בשל פיגורים, ובהמשך נפרס חוב בהלוואה אחרת. ב-2018 נפרעה אותה הלוואה במלואה, וב-2019 קיבלה החברה הלוואה חדשה של 180 אלף שקל ומסגרת אשראי נוספת של 20 אלף שקל. הערב טען כי האשראים המאוחרים הועמדו בלי ידיעתו וכי הסיכון שהתחייב לו הורחב באופן חד-צדדי.
הבנק הגיש כבר במאי 2020 תביעה קודמת נגד החברה, בעל המניות, ערב נוסף והנתבע. נגד החברה ובעל המניות ניתן פסק דין, ואילו הנתבע קיבל רשות להתגונן. בינואר 2022 נמחקה התביעה נגדו מחוסר מעש. רק בספטמבר 2024 הוגשה התביעה הנוכחית, על סך 189,030 שקל.
אחת מטענות ההגנה המרכזיות הייתה התיישנות. הנתבע טען כי עילת התביעה נגדו נולדה לכל המאוחר ב-12 בספטמבר 2013, כאשר הבנק העמיד את ההלוואה הראשונה לפירעון מיידי. בית המשפט קיבל את הטענה. נקבע כי התקופה שבה התביעה הקודמת הייתה תלויה ועומדת אינה נספרת במרוץ ההתיישנות, אך היא אינה מתחילה תקופה חדשה של שבע שנים. לאחר ניכוי התקופה שבה התנהל ההליך הראשון, נקבע כי חלפו יותר מתשע שנים וארבעה חודשים של תקופת התיישנות פעילה, ולכן "התביעה התיישנה לחלוטין".
בית המשפט מתח ביקורת גם על פרק הזמן שבין מחיקת ההליך הראשון להגשת התביעה החדשה. לפי פסק הדין, הבנק המתין כ-33 חודשים, ובתקופה זו המשיך החוב לצבור ריבית חריגה של כ-48 אלף שקל. השופט קבע כי בנסיבות אלה נגרם לערב נזק כלכלי וראייתי וכי התנהלות הבנק עולה כדי חוסר תום לב דיוני ופגיעה בחובת ההגינות המוטלת על תאגיד בנקאי.
למרות דיות טענת ההתיישנות, בית המשפט בחן גם את המחלוקות לגופן. תחילה נקבע כי הנתבע אכן חתם על כתב ערבות מתמדת המוגבלת ל-350 אלף שקל. בית המשפט לא קיבל את טענתו שלפיה עצם החתימה חסרת תוקף רק משום שסבר שהערבות מוגבלת למסגרת האשראי הראשונית. עם זאת, נקבע כי הוא אינו בעל עניין בחברה החייבת עצמה ולכן מעמדו הוא של "ערב יחיד", הזכאי להגנות הקבועות בחוק הערבות.
בהמשך נקבע כי הבנק לא הוכיח שקיים את חובת הגילוי המוגברת כלפי ערב יחיד. דף המידע לערב שהוצג לא נשא את חתימת הנתבע בעמודים הרלוונטיים, ובית המשפט קבע שהבנק לא הוכיח שגילה לו את פרטי האשראים וההלוואות הנוספים. עוד נקבע כי לא הייתה הסכמה מדעת להחיל את הערבות על חובות מאוחרים שנוצרו לאחר החתימה.
בית המשפט קבע גם כי נפלה טעות יסודית ואף הטעיה ביחס להיקף הערבות: בעוד הנתבע הוחתם על ערבות "לכל חוב" עד 350 אלף שקל, בעת החתימה האשראי המאושר בחשבון עמד על 50 אלף שקל בלבד. בפסק הדין נקבע שהבנק לא היה רשאי להחיל את הערבות באופן חד-צדדי על הלוואות עתידיות גדולות ללא ידיעת הערב.
סוגיה נוספת נגעה לבטוחות. הבנק ביטל שני שעבודים שנרשמו על נכסי החברה והגיע להסדר פשרה עם ערב נוסף, ששילם 90 אלף שקל והופטר מיתרת ערבותו. בית המשפט קבע כי פעולות אלה פגעו בזכויות ההשתתפות והתחלוף של הנתבע. בהתאם לחוק הערבות, נקבע שהערב מופטר כדי שיעור הנזק שנגרם לו, ובמקרה זה בית המשפט העמיד את הנזק על מלוא סכום התביעה.
לצד המחלוקות המשפטיות, הבנק נתקל גם בקושי ראייתי בסיסי: הוכחת סכום החוב. דף חשבון שהוגש הציג יתרה של 176,534.66 שקל, בעוד התביעה הוגשה על 189,030 שקל. עד הבנק הודה בחקירה כי סכום התביעה אינו נכון ואמר: "יהיה כאן פספוס". בית המשפט קבע כי דפי החשבון לא הוכחו כדין כרשומה מוסדית וכי אין די במסמכים שהוצגו כדי לקבוע את גובה החוב המדויק ואת רכיביו.
השופט רגב קבע לבסוף כי הבנק "כשל לחלוטין בהוכחת גובה החוב ורכיביו במישור הראייתי". בצירוף ההתיישנות, הפרת חובות הגילוי והפגיעה בבטוחות, נדחתה התביעה במלואה. בנק דיסקונט חויב לשלם לנתבע 20 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
מספר התיק: ת"א 38598-09-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.