בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את עיקר תביעתו של נהג חלוקה שעבד בחברת יעקב בן-יקר ובניו בע"מ וקבע כי התפטרותו תיחשב כפיטורים. השופטת שרון שביט כפתורי ונציג ציבור עובדים קבעו כי המעבר הצפוי של המפעל מפתח תקווה לאזור התעשייה עטרות בירושלים, לצד אי העברת הפקדות פנסיוניות, הצדיקו את ההתפטרות לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
העובד הועסק בחברה מ-1 באוקטובר 2013 ועד 30 בספטמבר 2019. בשנת 2018 התחלפה הבעלות בחברה, ובאוקטובר אותה שנה עבר ניהולה לבעלים החדש. העובד התפטר בספטמבר 2019 וטען כי חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. בין היתר הצביע על המעבר המתוכנן לעטרות, שינוי בהסדר השימוש במשאית והיעדר הפקדות לקרן הפנסיה.
החברה טענה כי המעבר לעטרות התרחש בפועל רק לאחר סיום עבודתו וכי הוצעו לעובד הסעה, תשלום עבור זמן הנסיעות או רכב מטעם החברה. בית הדין דחה את הטענה לאחר שקבע כי החברה לא הציגה ראיות להצעות אלה. עוד נקבע כי העד המרכזי מטעמה מסר בעדותו גרסה שסתרה את תצהירו והודה כי כלל לא שוחח אישית עם העובד על המעבר. בית הדין קבע כי תנאי העבודה היו צפויים להיפגע עקב המעבר וכי החברה לא הראתה כיצד פעלה למנוע את הפגיעה.
באשר למשאית, בית הדין לא קיבל את הטענה שלפיה עצם השינוי בהסדר השימוש בה יצר לבדו קשר סיבתי להתפטרות, בין היתר משום שהשינוי התרחש זמן רב קודם לכן. עם זאת נקבע כי לקיחת המשאית, בצירוף המעבר לעטרות ובהיעדר הסבר לעובד כיצד יגיע למפעל החדש, חיזקה את המסקנה בדבר הרעת תנאי העבודה. סיבה נוספת להכרה בהתפטרות כפיטורים הייתה אי ההפקדה לפנסיה. בית הדין קבע כי לאחר העברת הבעלות החברה לא הפרישה עבור העובד כספים לקרן הפנסיה, אף שחלק העובד נוכה משכרו. החברה לא הציגה אסמכתאות להעברת הכספים, והתחשיבים הפנימיים ותלושי השכר לא הוכרו כהוכחה להפקדה בפועל. עוד נקבע כי העובד התריע יותר מפעם אחת על אי ההפרשות, אך ההפרה לא תוקנה.
בית הדין קבע כי מתקיים קשר סיבתי בין אי ההפרשות לבין ההתפטרות, וכי העובד זכאי לפיצויי פיטורים מלאים. ברכיב זה נפסקו לו 5,776 שקל. חלק נפרד מפסק הדין עסק בתלושי השכר. בית הדין מצא כי החברה הנפיקה בדיעבד תלושים מתוקנים שבהם הופיעו נתונים שונים מאלה שנרשמו בתלושים המקוריים, בעיקר בנוגע לימי מחלה. ההסבר של החברה שלפיו מדובר בטעות טכנית עקב מעבר תוכנה נדחה, לאחר שלא הוצגה אסמכתה לכך ולא הובא לעדות מי שערך את התחשיבים. בשל חומרת ההפרות נפסקו לעובד 20 אלף שקל לפי חוק הגנת השכר. בעניין הפנסיה חויבה החברה, לפי החלק האופרטיבי של פסק הדין, לשלם 8,026 שקל בגין היעדר הפרשות, וכן 3,000 שקל פיצויי הלנה. בית הדין הדגיש כי ניכויי העובד בוצעו אך לא הוצגה אסמכתה להעברת הכספים לקופה, וכי גם לאחר דיון ההוכחות לא הוצג עדכון המעיד שהפער הושלם.
בית הדין קיבל גם חלק מתביעת העובד לדמי מחלה. לאחר בחינת אישורי המחלה, תלושי השכר ודוחות הנוכחות נקבע כי לא שולמו מלוא ימי המחלה וכי יש לחשב את הזכאות כשל עובד במשכורת חודשית. נפסקו לעובד 11,707 שקל. בגין פדיון חופשה נפסקו 1,181 שקל, לאחר שבית הדין מצא ליקויים עקביים בצבירת ימי החופשה אך קבע כי היתרה המזכה נמוכה מזו שנתבעה.
מנגד, נדחתה תביעת העובד לפיצוי בגין עוגמת נפש, לאחר שלא הוכחה תשתית לנזק לא ממוני יוצא דופן. נדחתה גם טענת החברה לקיזוז דמי הודעה מוקדמת. בית הדין קבע כי העובד התפטר בדין מפוטר, וכי ממילא התנהלות החברה בזמן אמת לא הצביעה על כוונה לבצע קיזוז כזה. בנוסף לרכיבים שנפסקו לזכות העובד, חויבה החברה בהוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 5,500 שקל. בית הדין הסביר כי העובד הוכיח את רוב טענותיו, אך קיים פער משמעותי בין הסכומים שנתבעו לבין הסכומים שנפסקו בפועל.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.