בית משפט השלום בחדרה הרשיע גבר בתקיפת בת זוגו וגרימת חבלה של ממש, אף שבת הזוג עצמה הכחישה לאורך החקירה והמשפט שהותקפה וטענה כי הדימום בפיה נבע מטיפול שיניים שעברה באותו יום. השופט ערן זלר נתן אמון מלא בעדותו של שוטר שראה את האירוע במהלך נסיעה, וקבע כי עדותו נתמכה בדימום שנראה מיד לאחר מכן, בהתנהלות בני הזוג ובסתירות מהותיות בגרסאותיהם לגבי טיפול השיניים.
לפי כתב האישום, בני הזוג נסעו ב-10 באפריל 2025 בסמוך לצומת נחל חדרה, כאשר בת הזוג נהגה והנאשם ישב לצדה. במהלך ויכוח, נטען, הכה הנאשם את בת זוגו בפניה והיא הכתה אותו בחזרה. כתוצאה מן המכה נגרם לה דימום בשפתיים. הנאשם אישר את עצם הנסיעה אך כפר בכך שהיה ויכוח או שהתרחשה אלימות.
בת הזוג לא הייתה עדת תביעה ולא הגישה תלונה נגד הנאשם. היא מסרה במשטרה ובהמשך כעדת הגנה כי הנאשם לא תקף אותה וכי הדם מפיה נבע מטיפול שיניים. המאשימה ביקשה בכל זאת להרשיע על בסיס ראיות אחרות וטענה כי גרסאות בני הזוג "הן שקריות ודבר זה מחזק את תמונת הראיות שהוצגה".
הראיה המרכזית הייתה עדותו של שוטר שהיה באותה עת ברכב משטרתי בכביש 4. בדוח הפעולה שלו תיאר כי ראה את הנוסע ברכב שלפניו מרים יד לכיוון פניה של הנהגת, ולאחר מכן ראה גם את הנהגת מרימה את ידה לעברו. בבית המשפט הבהיר כי מבחינתו לא היה מדובר בתנועה מעורפלת: "הוא היכה אותה... זאת הייתה הכוונה שלי". השוטר סיפר כי לאחר שעצר את הרכב ראה את הנהגת מדממת מחלל הפה, ותיאר "דם טרי" שנזל מהפה.
ההגנה ניסתה לערער על יכולתו של השוטר לראות את המתרחש בתוך הרכב, בין היתר משום שחלונותיו היו כהים. בית המשפט דחה את הטענה. השופט קבע כי עדותו של השוטר הייתה מהימנה ונתמכה בראיות חיצוניות, ובהן הדימום בפיה של בת הזוג, סטיית הרכב בפתאומיות מן הכביש ודבריו של הנאשם עצמו בשטח על כך שבני הזוג "מתווכחים עם הידיים" או "משחקים" בידיים. בית המשפט גם בחן את התמונות שהגישה ההגנה וקבע שאין בהן כדי להוכיח שלא ניתן היה לראות את פנים הרכב.
הנאשם טען כי לא הייתה אלימות. בעדותו אמר כי הוא ובת זוגו היו בדרך חזרה לביתם לאחר שביקרו במרפאת שיניים בברטעה ובמשרדי הביטוח הלאומי בחדרה. לדבריו, בת זוגו עברה עקירת שן ודיממה בעקבות הטיפול. כשהתבקש להסביר את דבריו לשוטר על שימוש בידיים, טען כי מדובר בתנועות ידיים בזמן ויכוח ואמר: "אין אף אחד שתקף ... זה לא היה".
בת הזוג מסרה גרסה דומה, אך בית המשפט מצא בה שורה של סתירות. במשטרה היא אמרה בתחילה כי עברה טיפול של כתר, ואילו בבית המשפט טענה שנעקרה לה שן. היא לא ידעה למסור את מיקום המרפאה, את מספר הטלפון שלה או את שמו המלא של רופא השיניים, וטענה שבמרפאה לא ניתנים מסמכים או קבלות. בהמשך הוגשו מטעם ההגנה צילום שיניים ומסמך שנחזה להיות מסמך רפואי, אך השופט קבע שלא ייתן להם משקל, בין היתר משום שעורכיהם לא העידו וכיוון שהמסמכים עמדו מול סתירות רבות בגרסאות.
בית המשפט עמד גם על הסתירות בשאלת מועד הטיפול והמסמכים. בת הזוג טענה בבית המשפט שחזרה למרפאה יום לאחר האירוע כדי לקבל אסמכתאות, אך בחקירה משטרתית שנערכה לאחר מכן אמרה שאין לה מסמכים רפואיים. בשיחה נוספת עם חוקר אמרה שאינה יודעת כיצד להגיע למרפאה, אף שלפי גרסתה כבר ביקרה בה פעמיים. גם לגבי מחיר הטיפול מסרה סכומים שונים.
השופט קבע כי גרסאות בני הזוג בעניין טיפול השיניים אינן מהימנות. בפסק הדין נאמר כי המסקנה היא שבת הזוג לא טופלה באותה מרפאה כפי שטענה, וכי הסבר טיפול השיניים נועד להסביר את הדימום שלא ניתן היה להכחיש. עוד נקבע כי גרסת הנאשם השתנתה בנקודות מהותיות: בשטח הוא לא הזכיר טיפול שיניים כאשר נשאל על הדימום, ובעדותו בבית המשפט העלה לראשונה טענה שלפיה הדימום נמשך לאורך הדרך בעקבות עקירה.
בית המשפט התייחס במפורש לכך שבת הזוג עמדה לצד הנאשם ולא ביקשה להביא להרשעתו. השופט ציין כי מדובר במצב המחייב זהירות, משום שהרשעה נשענת בעיקר על עדותו של השוטר ולא על תלונה של נפגעת העבירה. עם זאת הוא קבע כי אין בכך למנוע הרשעה כאשר הראיות מוכיחות את התקיפה. בפסק הדין נקבע כי הכחשתה של בת הזוג נבעה, לפי התרשמות בית המשפט, מחשש להשלכות הרשעתו של הנאשם על משפחתם, ולא מן העובדות שהוכחו באולם.
בסיכום קבע השופט: "אני נותן אמון מלא בדבריו של השוטר". הוא הוסיף כי לאחר שהזהיר את עצמו מפני הרשעה הנשענת בעיקרה על עדות יחידה, מצא כי עדות זו נתמכת בראיות נוספות ובכשלים מהותיים בגרסאות ההגנה. נקבע כי הנאשם הכה את בת זוגו בפניה, גרם לה לדימום, עשה זאת בכוונה והיה מודע לחוסר הסכמתה.
בסופו של ההליך הורשע הנאשם בעובדות כתב האישום ובעבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין.
מספר התיק: ת"פ 32205-04-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.