בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה תביעה למתן חשבונות ולתשלום 1,800,000 שקל, שבה טען התובע כי בינו לבין הנתבעת התקיימו שלוש שותפויות עסקיות לאורך יותר מעשור, ובהן שותפות במתחם אירוח ושותפויות לרכישה ומכירה של פריטים. השופט יחזקאל אליהו קבע כי התובע לא הוכיח את השותפויות ואת החובות הנטענים, אך גם לא נתן אמון בגרסת הנתבעת. בשל האופן שבו נוהלה הגנתה והראיות לכך שבין הצדדים אכן עברו כספים והתקיימו התחשבנויות, נדחתה התביעה ללא צו להוצאות.
התובע, עורך דין במקצועו, טען כי מאז 2011 התקיימו בין הצדדים קשרים אישיים ולצדם שלוש שותפויות. הראשונה עסקה, לטענתו, ברכישה ומכירה של ריהוט עתיק, משקפי שמש, בגדי ים וכלי בית. השנייה נגעה למתחם אירוח במושב גורן, שלטענתו הושקעו בו כספים שהעביר לנתבעת וכן כספים ורווחים מהשותפות הראשונה. השלישית עסקה שוב ברכישה ומכירה של פריטים. לטענתו, הוסכם כי חלק מהרווחים וההשקעות יישמרו אצל הנתבעת עד למועד שבו יידרש לשלם את יתרת התמורה עבור דירה שרכש.
בתביעה ביקש התובע חשבונות מלאים ביחס למתחם האירוח, תשלום חלקו ברווחים והחזר השקעות. בין היתר טען להשקעה של 1,042,000 שקל במתחם האירוח ולסכומים נוספים בגין השותפות משנת 2014. הוא הסתמך על מסמך שכינה הסכם שותפות, על העברות כספים ועל תכתובות דוא"ל ווואטסאפ שלטענתו תיעדו התחשבנויות והכרה בחובות.
הנתבעת הכחישה את סיפור התביעה באופן גורף. היא טענה כי הצדדים מעולם לא היו שותפים, כי ההסכם שצורף לתביעה לא נערך ולא נחתם על ידה וכי התובע יצר מסמכים שאינם שלה. את התביעה תיארה כ"הזויה ומנותקת מהמציאות". ביחס לכספים שהועברו אליה טענה כי חלקם הועברו לבקשת התובע מטעמים אחרים וכי הכספים הושבו לו בכסף או בשווה כסף. היא גם טענה שהעבירה לתובע לאורך השנים סכומים משמעותיים ושילמה עבורו הוצאות שונות.
בלב המחלוקת עמד מסמך השותפות שלטענת התובע נחתם במרץ 2013. מומחית מטעם בית המשפט שמונתה לבדיקת החתימות לא הצליחה להגיע למסקנה ברמת ודאות סבירה. בחוות דעתה נכתב כי לא ניתן לקבוע ממצא ממשי לגבי החתימות, ובית המשפט ציין כי מששני הצדדים לא זימנו את המומחית לעדות, אין בחוות הדעת אינדיקציה לכך שההסכם אכן נחתם בידי הנתבעת.
השופט הוסיף כי גם שאלת מקוריות המסמך עוררה קושי. בשלב מסוים מסר התובע כי לא הצליח לאתר את המקור, ובהמשך, לאחר שהמומחית ציינה שהמסמך שבידיה מקורי, טען כי חשב בטעות שמסר לה העתק. בית המשפט קבע כי הוא מתקשה לקבל את ההסבר וכי ההתנהלות "מחזקת את הספקות לגבי האותנטיות של המסמך".
קשיים נוספים נמצאו באופן שבו התובע תיאר את השותפות. בית המשפט תהה כיצד מי שטוען שהשקיע יותר ממיליון שקל בעסק לא ביקש לאורך השנים נתונים שוטפים על הכנסות והוצאות. בחקירתו אמר התובע: "לא ביקשתי שום נתונים", ובהמשך הסביר כי סמך על הנתבעת: "אני האמנתי לכל מילה שהיא אמרה לי". השופט קבע כי גרסה שלפיה שותף בהיקף כזה מסתפק בעדכונים כלליים אחת לכמה שנים אינה מתקבלת על הדעת, במיוחד כאשר התובע הוא עורך דין.
גם המספרים שעליהם נסמך התובע לא קיבלו הסבר מלא. הסכם השותפות הנטען ציין השקעה של 1,042,000 שקל, אך בית המשפט ציין כי הסכומים שלטענת התובע קדמו להסכם אינם מתכנסים לסכום זה. התובע עצמו העיד: "נעשה חישוב שאני לא זוכר את פרטיו, אין לי את ניירות העבודה". בנוסף, שתיים מההלוואות שלטענתו נכללו באותה השקעה הועברו לפי גרסתו לאחר מועד חתימת ההסכם. גם השעבוד שלטענתו היה אמור להבטיח את ההשקעה מעולם לא נרשם.
מנגד, בית המשפט מתח ביקורת חריפה גם על הנתבעת. השופט כתב כי "לא ניתן לפטור את הנתבעת בלא כלום", וכי מאופן ניהול ההגנה עלתה תחושה שהיא מזלזלת בהליך ואינה עושה מאמץ להתמודד עם טענות התביעה מעבר להכחשות כלליות. כך, למשל, הנתבעת הכחישה תחילה את קיומה של "וילת אירוח", אך בחקירתה אישרה שהנכס שקיבלה בירושה אכן הושכר מעת לעת לאירוח. בית המשפט קבע כי מן הראיות אין ספק שקיים מתחם אירוח שהושכר, גם אם היקף פעילותו היה מצומצם, אך אין די בכך כדי להוכיח את השותפות הנטענת של התובע.
גם ביחס לתכתובות שהגיש התובע לא קיבל בית המשפט את הכחשת הנתבעת שלפיה הן לא נכתבו על ידה. נקבע כי מדובר בהכחשה גורפת לטענה רחבת היקף, בלי שהנתבעת הציגה גרסה מספקת או ראיות לסתור. השופט קבע כי אין די בכך שנטל השכנוע מוטל על התובע כדי לאפשר לנתבעת "לשבת בחיבוק ידיים ולהכחיש את האסמכתאות בעלמא".
בסופו של דבר השתכנע בית המשפט כי התובע אכן העביר כספים לנתבעת וכי גם הנתבעת העבירה כספים לתובע. נקבע כי "בין הצדדים קיימת ככל הנראה התחשבנות פתוחה בקשר לכספים", אך בשל חוסר האמון בשתי הגרסאות לא ניתן לקבוע אם קיים חוב, למי הוא מגיע ומה היקפו. בית המשפט הדגיש כי דחיית טענות השותפות אינה קביעה שלא התקיימו בין הצדדים יחסים עסקיים או התחשבנויות אחרות.
בפסק הדין סיכם השופט: "לא נתתי אמון בגרסאות מי מהצדדים". על גרסת התובע כתב כי היא "מלאת חורים וספקות", ועל גרסת הנתבעת קבע כי גם היא אינה אמינה ואינה מתמודדת עם ראיות המצביעות על "גרעין כלשהו" של התחשבנות. מאחר שהתובע הוא שנשא בנטל להוכיח את תביעתו ולהטות את מאזן ההסתברויות, הספק פעל לחובתו. בית המשפט קבע כי לא ניתן היה אפילו לפסוק סכום בדרך של אומדנה.
לפיכך נדחו הן התביעה למתן חשבונות והן התביעה הכספית. למרות התוצאה, בית המשפט לא חייב את התובע בהוצאות, משום שלא נתן אמון גם בגרסת הנתבעת, מצא שהגנתה נוהלה באופן חסר וקבע שהתביעה נדחתה על בסיס נטל ההוכחה בלבד.
ת"א 29278-11-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.