חזרו לחיים משותפים ונישאו מחדש: הסכם הגירושין הישן לא חל על תקופת השיתוף החדשה

בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה הכריע בשלוש תביעות בין בני זוג שהתגרשו בשנת 2020, חזרו לחיים משותפים ונישאו מחדש בשנת 2021, ובהמשך נפרדו שוב. בפסק הדין קבע השופט רן ארנון כי הסכם הגירושין הראשון אינו ממשיך לשלוט ביחסים הרכושיים שנוצרו לאחר חידוש החיים המשותפים, וכי בתקופה החדשה חל הסדר איזון המשאבים. לצד ההכרעה הרכושית נפסקו גם מזונות לשני ילדיהם הקטינים ודמי שימוש בנכס המשותף.

עורכי דין שעשויים להתאים

צריכים עו"ד?

ע עו״ד יניב ערבה דיני משפחה · הוצאה לפועל וגבייה פרדס חנה-כרכור לפרופיל מ מור ונטורה נדל״ן ומקרקעין · דיני משפחה רמת אפעל לפרופיל

העדכונים שלנו

ניוזלטר משפטי יומי

נשלח אליכם מייל אישור. ההרשמה תופעל רק לאחר לחיצה על הקישור שבו.

כתובת אימייל

הרשמה

תקופת השיתוף לצורך איזון המשאבים נקבעה בהחלטה קודמת מיום 1 באוגוסט 2020 ועד 22 בפברואר 2023. בית המשפט דחה את טענת התובעת שלפיה הסכם הגירושין שאושר במאי 2020 ממשיך לחול גם על התקופה המחודשת. נקבע כי הסכם הגירושין נועד להסדיר ולסיים את מערכת היחסים הראשונה, וכי לאחר שבני הזוג חידשו את חייהם המשותפים נפתחה תקופת שיתוף חדשה. טיוטות להסכם ממון משנת 2022 לא שינו את התוצאה, משום שלא נחתמו ולא אושרו.
ביישום חוק יחסי ממון בין בני זוג הבחין בית המשפט בין העסק שהיה בבעלות הנתבע עוד לפני הנישואין לבין הכנסותיו וחובותיו בתקופת השיתוף. גוף העסק והמוניטין נותרו בבעלותו הבלעדית של הנתבע כנכס חיצוני, לאחר שבית המשפט קבע שלא הוכחה מעורבות פעילה ומהותית של התובעת המצדיקה שיתוף בגוף העסק. לעומת זאת, הכנסות העסק שהוזרמו לצורכי המשפחה ובניית הבית, וכן חובות והפסדים שנוצרו במהלך הפעילות העסקית השוטפת והתקינה בתקופת השיתוף, נקבעו כבני איזון.

בית המשפט דחה את טענותיה הכלליות של התובעת בדבר משיכות מזומנים, העלמות הכנסות וניהול בלתי תקין של העסק, לאחר שקבע שלא הונחה תשתית ראייתית מוצקה למעשה מרמה, חוסר סבירות קיצוני או פעילות בלתי חוקית המצדיקים החרגת החובות. בפסק הדין צוין כי הראיות דווקא הצביעו על ערבוב בין חשבונות עסקיים, פרטיים ומשותפים ועל שימוש בכספים לטובת התא המשפחתי.

במסגרת בירור חובות הספקים קבע בית המשפט כי חובות הקשורים לבניית הבית המשותף הם חובות משותפים. בסוף פסק הדין הורה כי חובות משותפים לספקים שטרם שולמו, בסך 121,294 שקל, ישולמו ישירות מקופת הכינוס. כן נקבע כי חובות לרשויות המס ולביטוח הלאומי, בסך כולל של 323,555 שקל לפי הסיכום בפסק הדין, ישולמו בידי כונסות הנכסים מקופת הכינוס, בניכוי סכומים שכבר שולמו על חשבונם.

בית המשפט קבע גם חיובים הדדיים בין בני הזוג. התובעת חויבה לשלם לנתבע 38,140 שקל בגין תשלומים שביצע לבדו עבור חובות שנקבעו כמשותפים. מנגד, הנתבע חויב לשלם לתובעת 235,785 שקל בגין רכיבים שונים שנפסקו לזכותה. בתוך כך נקבע כי לאחר מועד הקרע נצבר בחשבון העסקי גידול בחוב שאינו משותף, וכיוון שהחוב כולו כבר שולם מקופת הכינוס, נזקף לזכות התובעת סכום של 132,337 שקל. לעניין השימוש בבית המשותף נקבע כי הנתבע עשה שימוש בלעדי בנכס במשך שישה חודשים, עד למסירת המפתחות לכונסות הנכסים. על בסיס דמי שימוש ראויים של 9,500 שקל לחודש שנקבעו בחוות דעת שמאית, חויב הנתבע לשלם לתובעת 28,500 שקל. בנוסף חויב ב-30,000 שקל בגין מחצית מתשלומי המשכנתה שלא שולמו בתקופה שבה חויב להמשיך ולשלמם. בסך הכול נפסק לתובעת ברכיב זה 58,500 שקל.
בעניין המזונות בחן בית המשפט את הכנסות ההורים, זמני השהות וצרכי הקטינים. הכנסת האם הועמדה על 7,000 שקל בחודש, ואילו יכולת ההשתכרות של האב נאמדה ב-15,000 שקל נטו בחודש. יחס ההכנסות נקבע על 70% לאב ו-30% לאם, וזמני השהות על 23% אצל האב ו-77% אצל האם. בית המשפט יישם את העקרונות שנקבעו בבע"מ 919/15, תוך הבחנה בין התקופה שלפני גיל שש לבין התקופה שלאחריה.
עבור אחד הקטינים נפסקו מזונות של 1,016 שקל בחודש עד גיל שש, ולאחר מכן 656 שקל. עבור הקטין השני נפסקו 1,193 שקל בחודש עד גיל שש, ולאחר מכן 773 שקל. בנוסף חויב האב ב-1,960 שקל בחודש עבור מדור ואחזקתו. בהוצאות בריאות וחינוך חריגות נקבע כי האב יישא ב-70% והאם ב-30%, בהתאם ליחס ההכנסות. בית המשפט לא פסק הוצאות לטובת מי מהצדדים. השופט ציין כי ניהול ההליך התאפיין באמוציות גבוהות שתרמו להתארכותו ולסרבולו, וכי מאחר ששני הצדדים יוצגו מטעם הלשכה לסיוע משפטי, כל צד יישא בהוצאותיו.