בית המשפט המחוזי בירושלים דחה ערעור על החלטה שלא להטיל עיקול זמני בסך 5 מיליון שקל על נכסי נתבע בתביעה כספית שעניינה הסכם לחלוקת שכר טרחת עורך דין. נשיא בית המשפט, השופט משה סובל, קבע כי הבקשה לעיקול הוגשה בשיהוי כבד, קרוב לשנה וחצי לאחר הגשת התביעה, אף שעיקר התשתית העובדתית שעליה נשענה כבר הייתה ידועה לתובע במועד מוקדם יותר. הערעור נדחה ללא צורך בקבלת תשובת המשיב וללא צו להוצאות.
התביעה העיקרית הוגשה ביוני 2024 על סכום של 5 מיליון שקל. בבסיסה הסכם משנת 2008 שלפיו הצדדים יחלקו בשכר טרחה שיתקבל מלקוחות שהמשיב יפנה למערער לצורך הגשת תביעות רשלנות רפואית. במקביל מתנהלת בבית המשפט תביעה נוספת בין השניים, גם היא על בסיס אותו הסכם, למתן חשבונות ולסעדים כספיים.
בנובמבר 2025 ביקש התובע להטיל עיקול זמני על נכסי הנתבע כדי להבטיח את תוצאות ההליך. הרשמת דחתה את הבקשה בפברואר 2026, בעיקר בשל השיהוי הניכר, יותר משנה וחמישה חודשים לאחר הגשת התביעה, מבלי שניתן הסבר מספק לעיתוי. בהחלטה צוין גם כי לא הוצגו אסמכתאות עדכניות ומספקות לטענה שהיעדר עיקול יקשה על גביית פסק הדין, וכי סיכויי התביעה לא הוצגו ברמה המצדיקה את הסעד המבוקש.
בערעור טען התובע כי לא הייתה עליו חובה להגיש את בקשת העיקול יחד עם כתב התביעה, וכי הנתבע לא הראה שהשיהוי גרם לו נזק. לטענתו, עיתוי הבקשה נבע מהתפתחויות שאירעו במהלך המשפט, ובהן אי תשלום הוצאות שנפסקו לטובתו, אמירות של הנתבע בהליך אחר על חובות רבים, המשך הליכי הוצאה לפועל והצהרות שלטענתו מלמדות שלא יפרע את חובותיו מרצון.
התובע ערער גם על החלטה שלא לאפשר לו לחקור את הנתבע על תצהיר שהוגש בתגובה לבקשת העיקול. לטענתו, בתצהיר נכללה טענה שקרית שלפיה הוא עצמו הסתיר החלטות שבהן חויב בתשלום הוצאות לנתבע, ולכן ביקש למחוק את תגובת הנתבע ולחייבו בהוצאות.
השופט סובל קבע כבר לאחר עיון בערעור ובנספחיו כי "אין לערעור סיכוי להתקבל", ולכן דחה אותו בלי לבקש תשובה. בפסק הדין נקבע כי מרבית האירועים וההחלטות שעליהם הסתמך התובע כדי להראות חשש להכבדה על גביית פסק הדין קדמו להגשת התביעה, וחלקם אף התרחשו שנים קודם לכן. לכן הם אינם מסבירים מדוע בקשת העיקול הוגשה רק קרוב לשנה וחצי לאחר פתיחת ההליך.
בית המשפט בחן גם את הטענה שלפיה ביולי 2025 הותיר בית משפט אחר עיקול זמני על רכוש הנתבע. נקבע כי גם אירוע זה אינו חדש, משום שמדובר בחידוש עיקול שהוטל כבר בשנת 2021 ובהמשך צומצם. גם עדות הנתבע מספטמבר 2025 שלפיה יש לו "הרבה חובות" לא נתפסה כחידוש, משום שכבר בכתב התביעה טען המערער כי לנתבע חובות רבים וגבוהים.
אשר להוצאות משפט שלא שולמו, ציין בית המשפט כי מדובר בחיובים של 1,170 שקל ו-7,500 שקל. גם בלי להכריע בטענת הנגד של המשיב בדבר "חובות של המערער כלפיו בגין חיובי הוצאות", קבע השופט כי הפער בין הסכומים החדשים שעליהם הסתמך המערער לבין עיקול בסך 5 מיליון שקל אינו מסביר את השיהוי המשמעותי.
פסק הדין הדגיש כי שיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני הוא שיקול עצמאי, גם כאשר לא הוכח שנגרם לנתבע נזק כתוצאה מן ההמתנה. השופט הפנה לתקנות סדר הדין האזרחי, המחייבות את בית המשפט לשקול אם המבקש השתהה יתר על המידה בהגשת הבקשה לסעד זמני. ההיגיון, כפי שנכתב בפסק הדין, הוא שהשתהות כזאת חותרת תחת הטענה לדחיפות ולחיוניות המיידית של הסעד.
בית המשפט הוסיף כי בבקשה לסעד זמני אין צורך בהכרח להראות שהמשיב שינה את מצבו לרעה עקב השיהוי. די בעצם העובדה שהמבקש המתין זמן משמעותי, במיוחד כאשר העובדות המרכזיות שעליהן נשענת הבקשה כבר היו קיימות וידועות לו.
על רקע זה קבע השופט סובל כי "די אפוא בשיהוי הכבד שנפל בהגשת הבקשה לעיקול זמני כדי לחרוץ לשבט את גורלה". הוא הוסיף כי ערכאת ערעור ממילא אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בענייני סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים, והמקרה הנוכחי אינו נמנה עמם.
המחוזי דחה גם את הטענה נגד ההחלטה שלא לאפשר חקירה של המשיב על תצהירו. נקבע כי החקירה שהתבקשה לא עסקה בנושא השיהוי, שהיה הטעם המרכזי לדחיית הבקשה. בית המשפט ציין גם כי למערער ניתנה אפשרות להשיב לתגובת המשיב והוא אכן הגיש תשובות.
בסופו של דבר נדחה הערעור על כל חלקיו. מאחר שלא התבקשה תשובת המשיב לערעור, לא נפסקו הוצאות.
ע"ר 76196-05-26
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.