בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה תביעה של נהג הסעות עצמאי שביקש להכיר בפגיעה בכף רגלו ובקרסולו הימניים מ-9 באוגוסט 2020 כתאונת עבודה. הנהג טען כי לאחר שסיים מסלול הסעות והגיע לביתו, המשמש לדבריו גם כמשרדו, מצא רכב שחוסם את החניה המיועדת לרכב המסחרי שלו, ובהמשך נפגע כאשר בעל הרכב החוסם נסע. השופטת קארין ליבר-לוין ונציג הציבור חיים שקד קבעו כי לא הוכח שהפגיעה אירעה תוך כדי ועקב עיסוקו של התובע במשלח ידו, וכי מקור האירוע היה בעימות פרטי סביב חסימת חניה. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.
התובע, נהג הסעות עצמאי משנת 2016, טען כי לאחר שהוריד את הנוסע האחרון נסע ישירות לביתו ברחובות. לדבריו, רכב אחר חסם את החניה הייעודית לרכב המסחרי שלו. הוא פנה לשכנים בניסיון לאתר את הנהג ולאחר מכן התקשר למשטרה. לטענתו, כאשר בעל הרכב הגיע למקום התפתח אירוע שבמהלכו נפגע ברגלו הימנית. במסמכים רפואיים שנערכו ביום האירוע ובהמשך נרשם כי לדבריו נדרס על ידי רכב שחסם חניה פרטית.
יותר משלוש שנים לאחר האירוע, ב-5 בנובמבר 2023, הגיש הנהג למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה. המוסד דחה אותה וקבע כי התאונה לא אירעה תוך כדי עיסוקו במשלח ידו כנהג הסעות, אלא בשעת עיסוק שאינו בגדר משלח יד. בעקבות הדחייה פנה הנהג לבית הדין.
התובע טען כי עבודתו אינה מסתיימת ברגע שהוא מחנה את רכבו. לדבריו, בתום מסלולים הוא נכנס למשרד שבביתו לצורך מטלות משרדיות, והרכב המסחרי הגדול הוא כלי העבודה המרכזי שלו. בסיכומיו טען כי פעולת החניה היא "חלק בלתי נפרד מתפעול כלי העבודה המרכזי שלו", וכי הפגיעה הייתה "סיכון דרך" הקשור ישירות לעבודתו. עוד טען כי לא סטה מהדרך למטרה פרטית וכי האיחור בהגשת התביעה לא גרם למוסד לביטוח לאומי נזק ראייתי.
המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי התביעה הוגשה בשיהוי משמעותי של כשלוש שנים ושלושה חודשים, וכי הנהג לא הוכיח שהאירוע התרחש תוך כדי עיסוקו. לטענת המוסד, הנהג לא הוכיח את שעת התאונה, לא הוכיח כי חזר מסיבוב הסעות ישירות למקום העבודה ולא הציג תשתית לכך שהיה אמור להמשיך לעבוד לאחר מכן. עמדת המוסד הייתה כי "הוויכוח על מקום החנייה של ביתו הפרטי של התובע הוא עניין פרטי לחלוטין שאינו קשור לעסקו".
בית הדין עמד על כך שסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר תאונת עבודה של עצמאי כתאונה שאירעה תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו. עוד נקבע כי חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק אינה חלה על עצמאי באופן שבו היא חלה על עובד שכיר, ולכן על התובע להוכיח גם את יסוד ה"תוך כדי" וגם את יסוד ה"עקב". במקרה שבו האירוע מתרחש במקום בעל אופי כפול, כמו ביתו של עצמאי המשמש גם כמשרד, נדרשת הוכחה קונקרטית לכך שהפעילות בזמן התאונה קשורה קשר ממשי לעיסוק.
במקרה הזה בית הדין קבע כי התובע לא הניח תשתית כזאת. גם אם נהג לשוב לביתו בין נסיעות כדי לבצע מטלות משרדיות, הוא לא הראה איזו פעילות משרדית ביצע בפועל ביום האירוע, מדוע נדרש להגיע למשרד הביתי באותה שעה ומה הקשר בין אותה פעילות לבין העימות שהתפתח סביב הרכב שחסם את החניה. גם הטענה שהיה צפוי להמשיך לנסיעות נוספות באותו יום לא הוכחה.
בית הדין הצביע על שינויים בגרסת התובע לגבי המשך יום עבודתו. בהודעה שמסר למוסד לביטוח לאומי הוא ציין כי היה אמור לצאת בהמשך לנסיעה נוספת בשעה 18:30, אך הטענה לא הופיעה בתצהירו, ובעדותו אמר שלא ידע אם הייתה אמורה להיות נסיעה נוספת. בית הדין קבע כי שינויי הגרסה מחלישים את הטענה שבזמן האירוע היה התובע בעיצומו של רצף עבודה.
גם ציר הזמן לא שכנע את בית הדין. מסמך הנסיעות הצביע על תחילת סבב פיזור בשעה 16:35, אך לא תיעד את שעת סיומו. התובע מסר גרסאות שונות לגבי שעת הגעתו לביתו, בעוד שבטופס התביעה ובאישור המשטרה צוין כי האירוע היה בשעה 17:45. בית הדין קבע כי לא הוצגה ראיה חיצונית שממלאת את פרק הזמן שבין תחילת סבב הפיזור לבין האירוע ומוכיחה רצף פעולות הקשורות לעבודה.
פסק הדין דחה גם את הטענה שמדובר ב"סיכון דרך". נקבע כי גם אם התובע שב ישירות ממסלול ההסעות לביתו, הוא כבר הגיע ליעדו, ומאותו שלב החיפוש אחר הנהג החוסם, הפנייה לשכנים, ההתקשרות למשטרה והעימות שהתפתח היו פעילות נפרדת שראשיתה בחסימת חניית המגורים. בית הדין כתב כי מקור הסיכון לא היה בנסיעה, בחניה כחלק מהעבודה או בהסעת נוסעים, אלא בעימות שהתפתח סביב חניה פרטית.
למסקנה זו הצטרפה בחינת סרטון שהציג התובע. בית הדין קבע כי הסרטון אינו תואם במלואו את גרסתו, בין היתר לגבי מיקום התובע מול הרכב, אופן התפתחות העימות והטענה שרגלו הייתה מתחת לגלגל. בפסק הדין צוין כי התובע נראה עומד לפני הרכב וממשיך לתעד את האירוע. בית הדין הדגיש כי גם אם אין לראות בהתנהגות הנהג האחר תקיפה אישית מכוונת, השאלה המכריעה היא מידת הזיקה בין האירוע לעבודה, וזיקה כזאת לא הוכחה.
גם השיהוי בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי נשקל, אך בית הדין הדגיש שהוא אינו הבסיס לדחיית התביעה. התובע הסביר את האיחור בין היתר בייעוץ משפטי, בתקופת הקורונה, באובדן כושר ובתקופת מלחמה. בית הדין לא מצא בהסברים אלה הצדקה מספקת, וקבע כי השיהוי יילקח בחשבון במישור מהימנות הגרסה ומשקלה הראייתי.
עוד קבע בית הדין כי ברישומים הרפואיים שנערכו בסמוך לאירוע תוארה פגיעה על רקע רכב שחסם "חנייה פרטית", ללא אזכור לקשר לעבודה. לדבריו, לא די בכך שאלמלא עבודתו לא היה התובע מגיע למקום. ההכרעה סוכמה בקביעה שלפיה "הקשר הסיבתי שנמצא אינו בין הפגיעה ובין העבודה, אלא בין הפגיעה לבין עימות פרטי שהתרחש בסמוך לביתו של התובע".
בסופו של דבר נקבע כי לא הוכח שהפגיעה אירעה תוך כדי עיסוקו של הנהג במשלח ידו ועקב עיסוקו בו. בית הדין קבע כי מקור האירוע בעימות פרטי סביב חסימת חניה ולא בסיכון עבודה או בסיכון דרך הקשור קשר ממשי לעבודה, ודחה את התביעה. כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי, לא נפסקו הוצאות.
ב"ל 20351-07-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.