בית משפט השלום באשדוד אפשר לנאשם בעבירות מס לחזור בו מהסכמה דיונית שלפיה יודה בכתב האישום, ומתח ביקורת חריפה על התנהלות המאשימה מטעם אגף מס הכנסה. השופט יהודה ליבליין קבע כי בפועל הנאשם כלל לא הודה לפני בית המשפט ולא ניתנה הכרעת דין, ולכן אין מדובר בחזרה מהודאה כמשמעותה הרגילה בחוק אלא בחזרה מהסכמה עם המאשימה. הוא הוסיף כי גם אילו היה צורך לעמוד בתנאים המחמירים לחזרה מהודאה, המקרה מצדיק זאת.
כתב האישום הוגש נגד הנאשם ונגד חברה שבתקופה הרלוונטית נקראה א.ה.ח יזמות בע"מ, ובשמה הקודם גרשון רם ייעוץ וייזום בע"מ. כבר בשלב מוקדם טען הנאשם כי הבעלים הקודם של החברה היה בתקופה הרלוונטית מנהל פעיל שלה, ולשיטתו היה מקום להעמיד לדין גם אותו. בהמשך הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו הנאשם יודה בעבירות, לא תירשם מיד הכרעת דין והדיון יידחה כדי לאפשר הסרת מחדלים.
לאחר מכן, לטענת הנאשם, קיבלה גרסתו חיזוק כאשר אגף המכס ומע"מ ברשות המסים הגיש כתב אישום נפרד שבו יוחסה לבעלים הקודם אחריות כמנהל פעיל של החברה. הנאשם ביקש בעקבות זאת שלא לעמוד על הסכמתו להודות, וטען כי ברצונו להציג את מלוא התמונה, לטעון לחפותו ולחלופין לבסס טענה לאכיפה בררנית.
המאשימה התנגדה. היא טענה שלא נפל פגם ברצונו החופשי של הנאשם, שלא היה כשל בייצוג וכי הראיות שבידיה מצביעות עליו כמנהל הפעיל והדומיננטי היחיד בחברה. עוד טענה כי טענת אכיפה בררנית אינה מצדיקה חזרה מהודאה ומקומה, אם יהיה צורך בכך, בשלב הטיעונים לעונש.
בית המשפט לא קיבל עמדה זו. כבר בפתח ההכרעה כתב השופט כי "עמדת המאשימה ראויה לביקורת, ולא כך מצופה כי תנהג המדינה, בכובעה כתביעה פלילית, שמוטלת עליה חובת הגינות מוגברת". הוא עמד על כך שאותו גוף, רשות המסים, פעל באמצעות שני אגפים באופן שלא התיישב זה עם זה: בעוד הנאשם טען שהבעלים הקודם היה מנהל פעיל, כתב האישום של המכס ומע"מ נתן בשלב מסוים ביטוי לטענה זו.
בהמשך, לאחר שבית המשפט העלה את הקושי בכך שרשות המסים "מדברת בשני קולות", אגף המכס ומע"מ תיקן את כתב האישום ומחק ממנו את הבעלים הקודם. אלא שלפי ההחלטה, לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשינוי, והתובעת באותו הליך לא אישרה כי נפלה טעות בהבנת חומר הראיות בעת הגשת כתב האישום המקורי. בית המשפט הדגיש כי גם אם לאחר בחינה מחודשת סבורה רשות המסים שאין תשתית ראייתית מספקת נגד הבעלים הקודם, אין בכך כדי לשלול מהנאשם את האפשרות להוכיח עמדה אחרת.
השופט קבע כי למעשה הנאשם לא מסר הודאה בבית המשפט, ולכן "אין מדובר בחזרה של הנאשם מהודאה, אלא חזרה של הנאשם מהסכמה אליה הגיע עם המאשימה, ובעניין זה הוא איננו זקוק להיתר מבית המשפט". ההסדר הדיוני קבע שהודאתו תימסר בעתיד, אך עוד לפני שהתקיים הדיון שבו אמורה הייתה להימסר ההודאה הוגשה הבקשה לבטל את ההסכמה.
למעלה מן הצורך בחן בית המשפט גם את המבחנים הקבועים לחזרה מהודאה. הוא קבע שאין מדובר בטענה חדשה או בתכסיס דיוני, משום שהנאשם העלה את הטענה בדבר מעורבות הבעלים הקודם עוד בראשית ההליך, והיא קיבלה חיזוק ממשי לאחר מכן. לדעת השופט, הדבר מצביע על רצון אמיתי לברר את התמונה העובדתית ולנסות להוכיח חפות.
בית המשפט הוסיף כי בירור העובדות הנוגעות לטענת האכיפה הבררנית צריך להיעשות בשלב בירור האשמה ולא להידחות אוטומטית לשלב הטיעונים לעונש. לדבריו, מניעת החזרה מן ההסכמה הייתה עלולה למנוע מהנאשם להביא ראיות ממשיות לטענתו ואף לטעון לחפותו.
השופט מתח ביקורת נוספת על המאשימה וקבע: "התנהלות שכזו איננה ההתנהגות המצופה מרשות אכיפה/תביעה פלילית, שכפי שנאמר לעיל חבה בחובת הגינות מוגברת כלפי האזרח". הוא הדגיש כי לא נטען שהחזרה מההסכמה תגרום למאשימה נזק ראייתי או כספי, ולא נטען לחוסר תום לב מצד הנאשם.
לכן התיר בית המשפט, ככל שהיתר בכלל נדרש, את החזרה מן ההודאה או מן ההסכמה להודות. בנוסף הורה למאשימה לנמק מדוע לא יוטלו עליה הוצאות לטובת הנאשם, ולהעביר את ההחלטה ליועץ המשפטי לרשות המסים ולמנהל רשות המסים. הנאשם נדרש להיות ערוך למתן מענה לכתב האישום במועד שנקבע. אין בהחלטה הכרעה באשמתו או בחפותו. מספר התיק: ת"פ 68967-07-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.