בית משפט השלום בטבריה הרשיע שני אחים בעבירות של סיכול ייעוד שטח כשמורת טבע ופגיעה בערך טבע מוגן בעקבות עבודות פיתוח נרחבות באזור מפל סער, וזיכה מחמת הספק קבלן עבודות עפר שנאשם עמם. הנשיא ניר מישורי לב טוב קבע כי חלק מהעבודות בוצעו בתוך שטח שאושר כשמורת טבע לפי תמ"מ 2/3 ותמ"א 35 שינוי 1, ללא היתר, וכי היקף הפיתוח גרם לנזק אקולוגי משמעותי ובלתי הפיך. הכרעת הדין אינה כוללת גזר דין.
כתב האישום ייחס לשלושת הנאשמים פיתוח של כ-5,926 מ"ר במקרקעין באזור מפל סער, ובכלל זה קירות אבן ומסלעות, משטחי מצעים, משטחי בטון ושבילים, מכולות, נגררים ומשאיות. לפי האישום, העבודות פגעו בבית הגידול, בצומח ובבעלי חיים ובערכי טבע מוגנים. שני האחים היו בעלי שליטה והחזקה במקרקעין ומי שביצעו עבודות בעצמם או הורו לאחרים לבצען, ואילו הנאשם השלישי שימש קבלן עבודות עפר ומפעיל ציוד מכני כבד.
ההגנה כפרה בליבת האישום וטענה כי "כל השטח בו בוצעו העבודות אינו נמצא בתוך שמורת הטבע". לטענת הנאשמים, החלקה היא קרקע פרטית וחקלאית, גבול תמ"מ 2/3 אינו מדויק, והעבודות נועדו בין היתר להקמת חניון, שבילי גישה ואמצעי בטיחות לקליטת מבקרים באזור המפל. אחד האחים טען כי הפרויקט קודם בתיאום עם גורמים מקומיים וכי קיבל אישורים בעל פה, וכן העלה טענות לאכיפה בררנית ולשיהוי. הקבלן טען כי עבודתו הסתיימה כבר בשנת 2020 וכי הוא פעל בחלק מהשטח שאינו מצוי בשמורה.
בית המשפט דחה את הטענה שלפיה היעדר הכרזה רשמית על השטח כשמורת טבע שולל את תחולת האיסור. נקבע כי סעיף 25(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה מגן גם על שטח שלגביו אושרה תכנית המייעדת אותו לשמורת טבע, עוד לפני שלב ההכרזה. השופט קבע כי תמ"מ 2/3 היא תכנית מתאר מחוזית תקפה ומחייבת וכי תכניות מקומיות ומפורטות כפופות לה בהתאם למדרג התכנוני שבחוק התכנון והבנייה.
לצורך קביעת גבולות השטח הסתמך בית המשפט בין היתר על חוות דעת של מודד מוסמך, תעודת עובד ציבור, מפות, תצלומים ודוחות פקחים. חוות דעת המודד קבעה כי חלקים מהשטח המפותח, ובעיקר חלקו הצפוני והצפון-מזרחי, מצויים בתוך השטח שיועד לשמורת טבע. ההגנה העלתה טענות לאי-דיוק של הקווים במפות, אך לא הגישה מפת מדידה נגדית או חוות דעת הנדסית שסתרה את המדידה מטעם המאשימה. בית המשפט קבע כי גם בהנחה שקיימת סטייה מסוימת בקנה המידה, היקף העבודות בתוך השטח המיועד לשמורה חורג מעבר לסטייה אפשרית קלה.
הכרעת הדין קבעה כי העבודות בשטח היו נרחבות: חציבה בסלע, יישור ופילוס קרקע, יציקות בטון, שבילים, מסלעות, קירות תמך, גידור והצבת מתקנים. בית המשפט קיבל את עדויות הפקחים והראיות הצילומיות וקבע כי הפעולות שינו את פני השטח. בניסוחו, "פעולות אלו חורגות באופן משמעותי מכל פעילות סבירה, והן שינו באופן דרמטי ובלתי הפיך את אופי השטח".
הממצא בדבר הפגיעה בערכי הטבע התבסס גם על חוות דעת אקולוגית שלא נסתרה בחוות דעת מקצועית נגדית. לפי חוות הדעת, הכשרת השטח יצרה שינוי משמעותי בבית הגידול, פגעה בצומח ובבעלי חיים, חסמה תנועה טבעית של בעלי חיים ויצרה בית גידול מלאכותי למינים כגון שפן סלעים. בית המשפט קבע כי ההשפעה אינה נקודתית בלבד אלא כוללת פגיעה במערכת האקולוגית המקומית ובתנאים שאפשרו את קיומם של מיני צומח ובעלי חיים במקום.
שני האחים טענו כי העבודות נועדו לצורך ציבורי וכי גורמים ברשויות המקומיות תמכו ביוזמה, אולם בית המשפט קבע שלא הוכח שניתן להם אישור מגורם מוסמך לבצע את העבודות בשמורת הטבע. לפי פסק הדין, גם אילו הוכח אישור בעל פה מגורם אחר, הוא לא היה מחליף היתר או אישור כדין מטעם רשות הטבע והגנים. עוד נקבע כי לאחר שנמסר צו הפסקת עבודה בנובמבר 2021 המשיכו להתבצע עבודות שונות בשטח, וכי הראיות סתרו את הטענה שהפעילות לאחר הצו הוגבלה רק לגידור ולמעקות בטיחות.
בית המשפט מצא כי שני האחים היו מודעים למעמד התכנוני של השטח או לכל הפחות עצמו את עיניהם. אחד מהם פנה עוד לפני הצו לגורמים ברשות הטבע והגנים בנוגע לאישורים, ולאחר הצו המשיך בביצוע פעולות. האח השני, קבלן עבודות עפר, הודה שלא ראה היתרים לפני ביצוע העבודה והסתמך על דברי אחיו. השופט קבע כי הראיות והסתירות בגרסאותיהם תומכות במסקנה שהיסוד הנפשי הנדרש הוכח מעבר לספק סביר.
לעומת זאת, בעניינו של הקבלן הנאשם השלישי נותר ספק. הוא טען שעבודותיו הסתיימו בספטמבר 2020, בעוד כתב האישום ייחס לו מעשים שהחלו לכל המוקדם בנובמבר 2021. בנוסף, הוא הצביע על אזור עבודה שנמצא מחוץ לקו השמורה, וחלק מהעדויות של שני הנאשמים האחרים תמכו בטענה שעבודות נוספות בוצעו על ידם ולא על ידו. בית המשפט קבע שלא הוכח מעבר לספק סביר שהעבודות שביצע הקבלן היו בתוך השטח המוגן או בתקופה שיוחסה לו, ולכן זיכה אותו מחמת הספק.
ההגנה ביקשה גם לתקוף במסגרת ההליך הפלילי את התוקף ואת הגבולות של ההחלטה התכנונית המגדירה את השטח כשמורת טבע. בית המשפט דחה את התקיפה העקיפה. נקבע כי הנאשמים לא נקטו בהליך מנהלי ישיר נגד התכנית או נגד צו הפסקת העבודה, וכי לא הוכח פגם חמור וחריג המצדיק ביטול למפרע של ההחלטה התכנונית במסגרת המשפט הפלילי. השופט הדגיש גם את האינטרס הציבורי בשמירה על שמורות טבע ועל ודאות תכנונית.
גם טענת האכיפה הבררנית נדחתה. הנאשמים טענו כי הרשות פעלה נגדם אך התעלמה מדוכנים לא חוקיים אחרים באזור. המאשימה טענה כי "הנאשמים לא הוכיחו 'קבוצת שוויון' או אכיפה שונה בין חברי קבוצה כזו". בית המשפט קבע שההגנה לא הציגה ראיות של ממש להשוואה למקרים אחרים ולא הוכיחה כי בעלי דוכנים אחרים ביצעו פעולות דומות בהיקפן ובפגיעתן בטבע.
נדחתה גם טענת השיהוי. בית המשפט קבע כי פרק הזמן שבין סיום החקירה לבין הגשת כתב האישום היה סביר בהתחשב במורכבות החקירה ובצורך בחוות דעת מומחים, וכי סטייה של כחודש ממסגרת הזמן שנקבעה בהנחיות אינה מצדיקה זיכוי. כן נקבע שמחדל פיקוחי אפשרי בשטח אינו מעניק "אור ירוק" לביצוע עבודות אסורות.
בסיכום הכריע בית המשפט כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר שחלק מהעבודות בוצעו בשמורת טבע מאושרת, בהיקף של כ-5.9 דונם, ללא היתרים וכשחלקן נמשכו בניגוד לצו הפסקת עבודה. שני האחים הורשעו בעבירות שיוחסו להם, ואילו הקבלן זוכה מחמת הספק בשל הספק לגבי מועד ומיקום עבודותיו.
מספר התיק: ת"פ 48941-10-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.