בית משפט השלום בבת ים קיבל תביעת נזקי גוף של רוכבת קורקינט חשמלי שנפלה מבור בכביש בתל אביב, וקבע כי עיריית תל-אביב-יפו נושאת ב-70% מהאחריות לתאונה. השופט שרון קרן הטיל על הרוכבת אשם תורם של 30%, ולאחר הפחתתו פסק לה 245,787 שקל. בנוסף חויבה העירייה בשכר טרחת עורך דין, בהוצאות מומחים בסך 7,950 שקל ובהחזר האגרה.
התאונה אירעה בצהרי 30 באפריל 2022, בסמוך לרחוב הרצל 20 בתל אביב. לפי גרסת התובעת, שביל האופניים היה חסום בשל עבודות ולכן היא נאלצה לרכוב בכביש. היא טענה כי גלגלי הקורקינט נתקעו בסדק רחב או בבור במרכז הנתיב הימני, והיא נפלה ונפגעה. הצדדים נחלקו הן בשאלה כיצד אירעה התאונה, הן באחריות לה והן בגובה הנזק.
התובעת טענה כי "נאלצה לנסוע על נתיב הנסיעה בכביש בלית ברירה בשל עבודות אשר מנעו נסיעה בשביל אופניים", וכי לא ניתן היה להבחין בבור או להימנע ממנו. היא שללה את טענת העירייה שלפיה התעסקה בטלפון נייד בזמן הרכיבה, וטענה כי האחריות לתחזוקת הכביש מוטלת על הרשות המקומית. מנגד טענה העירייה כי "בשל ריבוי גרסאות, הרי שלא הוכח על ידי התובעת כי היא נפצעה כתוצאה מהתאונה הנטענת". העירייה הצביעה על רישומים רפואיים ראשוניים שבהם תוארה פגיעה במעקה או נפילה בשביל אופניים, וטענה גם כי התובעת עצמה איבדה את הכרתה ולא ידעה בזמן אמת מה גרם לנפילה.
השופט קרן דחה את טענת הסתירות וקבע כי עדויות התובעת ובן זוגה היו "אמינות וקוהרנטיות". הוא קיבל את הסברה של התובעת כי הרישום הראשוני בבית החולים היה שגוי, וציין כי כבר בהמשך אותו יום נרשם במסמך השחרור שמדובר בנפילה מקורקינט כתוצאה מבור בכביש. בית המשפט קבע כי העובדה שהתובעת הודתה שלא ראתה בעצמה ממה נפלה אינה שוללת את גרסתה, בין היתר משום שבן זוגה הגיע למקום זמן קצר לאחר מכן, צילם את הבור וקיבל מעוברי אורח הסבר שלפיו זה היה המקום שבו נתקל הקורקינט.
בית המשפט נתן משקל גם להתנהלות העירייה לאחר האירוע. אין מחלוקת שהבור תוקן לאחר התאונה, ונציג העירייה העיד כי לאחר יציאה לשטח בעקבות התאונה והתלונה בוצעו מדידה ובדיקה והוחלט לתקן את המקום. השופט ציין כי העירייה לא הציגה נתונים שתיעדו את עומק הבור או היקפו לפני התיקון, ולא הביאה ראיה לפיקוח שבוצע על הכביש. עוד קבע כי העירייה לא ניסתה להסתמך על מצלמות הרחוב באזור כדי לסתור את גרסת התובעת, והוסיף כי "הדבר פועל לחובת הנתבעת בעניין זה ולא לחובת התובעת".
לפי פסק הדין, התמונות שהוצגו הצביעו על בור במרכז הנתיב הימני, בכביש שהיה משובש ונמצא באזור שבו בוצעו עבודות, לרבות הכנת שבילי אופניים. השופט קבע כי גם ללא חוות דעת הנדסית ניתן להבין מהתמונות שהבור היה מכשול לגלגלי קורקינט. הוא הסתמך על סעיף 235 לפקודת העיריות ועל חובת הרשות לפקח על תקינות הכבישים ולנקוט אמצעים סבירים להפחתת סיכונים, תוך שהבהיר כי רשות מקומית אינה אחראית אוטומטית לכל שיבוש או בור בשטחה.
בצד האחריות העירונית קבע בית המשפט כי גם הרוכבת תרמה להתרחשות התאונה. לפי פסק הדין, היא רכבה בשעות היום, ללא קסדה וללא מגני גוף, הייתה בעלת ניסיון מועט יחסית ברכיבה על קורקינט, ולא נסעה בחלקו הימני של הנתיב. השופט ציין כי אילו נסעה בצד הימני של הנתיב, לפי התמונות, היא לא הייתה נפגעת מן הבור שהיה במרכזו. עם זאת הוא קבע כי החובה לרכוב בצד הימני אינה פוטרת את העירייה מן החובה לשמור גם על מרכז הנתיב במצב תקין. על בסיס מכלול הנתונים חולקה האחריות: 70% לעירייה ו-30% לתובעת.
בתאונה נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בשורש כף ידה הימנית, שהיא ידה הדומיננטית. מומחית אורתופדית שמונתה מטעם בית המשפט קבעה שנותרו הגבלה בטווחי תנועה, כאבים בתנועות מסוימות והופעת גנגליון, והצדדים ויתרו על חקירתה. בית המשפט אימץ את מסקנותיה וקבע שגם הנכות התפקודית עומדת על 10%.
התובעת עובדת כאדריכלית שכירה ועושה שימוש ממושך במחשב, בעכבר ובמקלדת. בית המשפט קיבל את עדותה כי הכאבים מחייבים אותה להפסקות במהלך העבודה, אך גם נתן משקל לכך שהיא ממשיכה לעבוד, עובדת שעות נוספות ושכרה עלה מאז התאונה. מנהלתה העידה שאין לה מגבלה תעסוקתית, אך תיארה בעיות בעבודה בעקבות התאונה. חוקרים פרטיים שפעלו מטעם העירייה לא הציגו, לפי פסק הדין, מידע שסתר את טענות התובעת בדבר תפקודה. על רקע מיקום הפגיעה ביד הדומיננטית ואופי עבודתה, קבע השופט כי הנכות התפקודית שווה לנכות הרפואית.
בחישוב הנזק פסק בית המשפט 50 אלף שקל בגין כאב וסבל. הוא דחה את הדרישה לפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר, לאחר שקבע שלא הוכח הפסד שכר קונקרטי. לעומת זאת, בגין הפסדי השתכרות לעתיד נפסקו 257 אלף שקל, על בסיס 50% מחישוב אקטוארי מלא ושכר חודשי ממוצע של 20,851 שקל בשנת 2025. לכך נוספו 32,125 שקל בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, 8,000 שקל עבור עזרת צד שלישי ו-4,000 שקל עבור הוצאות רפואיות וניידות.
סך הנזק לפני הפחתת האשם התורם הועמד על 351,125 שקל. לאחר ניכוי 30%, בסך 105,338 שקל, נקבע הפיצוי על 245,787 שקל. העירייה חויבה גם בשכר טרחת עורך דין ובמע"מ בשיעור כולל של 23.6%, בהחזר הוצאות מומחים בסך 7,950 שקל ובהחזר מלוא האגרה.
לדברי עו"ד עומר יעקובוביץ, שייצג את התובעת:
"פסק הדין מעביר מסר נחרץ וחד לרשויות המקומיות: שביל אופניים אינו שטח סטרילי על הנייר בלבד – ברגע שהעירייה חוסמת שביל מוסדר עקב עבודות ומאלצת רוכבים לרדת אל הכביש, מחובתה לוודא שנתיב הנסיעה החלופי בטוח לחלוטין- ובמקרה זה הוכחנו שהעירייה כשלה בחובתה לעשות כן. ניסיונה של העירייה להתנער מאחריות ולגלגל את האשמה על הרוכבת נדחה בבית המשפט מקום שבו הוכח, כי מדובר במלכודת תשתיתית מסוכנת. בית המשפט עשה צדק עם התובעת, קיבל את כל הטענות שלנו ודחה את טענות העירייה בזו אחר זו וקבע בצורה חדה וברורה שלעירייה אחריות ברורה למפגעים בדרך ושמחובתה הייתה לטפל בהם.
חשיבותו המיוחדת של פסק הדין טמונה גם בקביעה המשמעותית בנושא השכר: בית המשפט הבהיר כי עבודתה הקשה של התובעת, חזרתה למעגל העבודה לאחר הפציעה והעלייה בשכרה עומדות לזכותה כדוגמה מופתית לחובת הקטנת הנזק, ואינן שוללות פיצוי בגין אפשרות לפגיעה בעתידה המקצועי כאדריכלית. נקבע כי אין לזקוף לחובת התובעת את חזרתה למעגל העבודה, אף שהשביחה את שכרה ויש דווקא לזקוף עניין זה לזכותה. בית המשפט עשה עמה צדק ואנו מברכים על פסק הדין החשוב".
מספר התיק: ת"א 31702-09-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.