לאחר טענות הילדים לאלימות שהאב הכחיש: בית המשפט קבע שלא לכפות קשר בשלב זה

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע כי בשלב זה לא יתקיימו זמני שהות בין אב לשני בניו המתבגרים, לאחר שהילדים סירבו בתוקף להיפגש עמו והליכי טיפול שנועדו לחדש את הקשר לא הצליחו. השופטת סגלית אופק אימצה את המלצת שירותי הרווחה שלא לכפות על הילדים טיפול או קשר בעת הזו, וקבעה כי ניסיון נוסף בניגוד לרצונם עלול לגרום יותר נזק מתועלת. עם זאת, פסק הדין הדגיש כי נתק ממושך מן האב עלול לפגוע בילדים וכי על שני ההורים לפעול להפחתת הקונפליקט כדי לאפשר בעתיד התקרבות מחודשת.

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

ההורים נישאו בשנת 2007 והתגרשו בשנת 2018. שני בניהם נותרו במשמורת האם וחילקו את זמנם בין בתי ההורים בהתאם לפסק דין קודם. בתחילת הסכסוך התקיימו זמני שהות קבועים עם האב באמצע השבוע ובסופי שבוע לסירוגין. בשנת 2024 חלה הידרדרות בקשר, ולאחר אירוע בפברואר אותה שנה שבו הילדים טענו לאלימות מצד האב, טענה שהאב הכחיש, נוצר נתק מלא.

האם הגישה את התביעה ביולי 2024 וביקשה שהמפגשים בין האב לילדיו יתקיימו תחת פיקוח ובליווי מקצועי. לטענתה, הילדים סיפרו על אירועי אלימות והתנהגויות פוגעניות שחוו לאורך השנים, והיא טענה כי "עסקינן בסרבנות קשר מוצדקת ולא בניכור הורי". לדבריה, אף שהאב הצהיר כי הוא מבקש קשר עם ילדיו, הוא לא נקט צעדים ממשיים לבניית אמון מחדש.

האב התנגד למפגשים בפיקוח וטען כי האם מסיתה את הילדים נגדו ופוגעת בקשר לאורך שנים. הוא טען לניכור הורי ולסרבנות קשר, וביקש לקבוע מתווה לחידוש הקשר באמצעות גורם ניטרלי. עמדתו הייתה שאין להפוך את סירוב הילדים ל"סוף פסוק" לפני שמוצו הכלים המקצועיים לבחינת מקור הנתק ולשיקום היחסים. האב הכחיש את טענות האלימות וביקש טיפול רגשי או משפחתי שיסייע לחידוש הקשר.

שירותי הרווחה הגישו ארבעה תסקירים. התסקיר הראשון תיאר משפחה שהתנהלה בתוך דפוסים אלימים וקבע כי אירוע פברואר 2024 היה נקודת שבר שהביאה לנתק מוחלט. גורמי הרווחה התרשמו כי האם מחזיקה בעמדה שלילית כלפי האב וכי עמדתה משפיעה על הילדים, אך גם כי האב מתקשה להכיר בקשיים בתפקודו ההורי ומטיל את האחריות למצב על האם. בתחילה הומלץ על חידוש הדרגתי של הקשר במסגרת טיפולית ועל הדרכת הורים.

בתסקירים המאוחרים יותר נכתב כי שני ההורים שיתפו פעולה עם הטיפול, אך עמדותיהם נותרו קוטביות וכל אחד מהם ייחס להורה האחר את האחריות לקשיים. במקביל נעשו ניסיונות רבים לשלב את הילדים בטיפול, אולם הם הביעו התנגדות קשה ומתמשכת. בשל כך השתנתה ההמלצה המקצועית: לא לכפות עליהם טיפול או קשר, אלא לאפשר זמן ומרחב לריפוי, תוך שכל אחד מן ההורים ממשיך לעבוד בנפרד על תפקודו ההורי.

השופטת אופק קבעה כי אין מקום לסטות מההמלצה. אחת הקביעות המרכזיות בפסק הדין הייתה כי "ישנו רקע לסרבנות הקשר ויש לנתבע חלק משמעותי ביצירת הנתק". בית המשפט לא קבע ממצא פלילי ביחס לטענות האלימות, וציין כי לא הובהר מה עלה בגורל התלונה שהוגשה למשטרה. עם זאת, השופטת מצאה כי גם הדברים שהאב עצמו מסר על האירוע עוררו דאגה אצל העובדת הסוציאלית, וכי הילדים העלו בפני גורמי הרווחה טענות נוספות על פגיעות שחוו בקשר עם האב.

פסק הדין נתן משקל לכך שהעובדת הסוציאלית לא התרשמה שהילדים משננים מסרים שהוטמעו בהם על ידי האם. לדבריה, חוויית הילדים הייתה של "חוויות אותנטיות קשות בקשר עם האבא". לצד זאת, גורמי הרווחה לא התעלמו מהעמדה השלילית של האם כלפי האב ואף סברו שמקומו של האב לא נשמר מספיק. למרות זאת, המסקנה המקצועית הייתה שלא זוהתה הסתה או ניכור הורי מצד האם, וכי לקשיים בהורותו של האב יש חלק ממשי בהתנגדות הילדים לקשר.

השופטת התייחסה גם להתנהלות האב לאחר הנתק. לפי פסק הדין, הוא לא פנה לאכיפת זמני השהות, דחה בתחילה הצעות טיפול מסוימות ולא ביקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט לבחינת טענותיו לניכור. בית המשפט ראה בכך קושי בגרסה שלפיה מקור הנתק הוא רק בהסתת האם. נוסף על כך, נקבע כי חלק מהתנהלותו של האב החריפה את תחושת הפגיעה אצל הילדים, גם אם הדברים לא נעשו בזדון.

במקביל הדגיש בית המשפט כי עצם קיומו של רקע לסרבנות אינו הופך את הנתק למצב רצוי. גורמי הרווחה קבעו כי הנתק "אינו בריא לנפשם" של הילדים, ובית המשפט קיבל את העיקרון שלפיו יש חשיבות לקשר מיטיב עם שני ההורים. בשל כך נעשו לאורך זמן ניסיונות לחבר את הילדים להליך טיפולי, אך הם נכשלו נוכח התנגדותם הנחרצת.

השופטת נתנה משקל לגילם של הילדים, שנמצאים בגיל ההתבגרות, ולכך שבגיל זה קשה מאוד לקיים טיפול בלי מוטיבציה מצדם. לאחר שלא נמצא "אפילו סדק זעיר" בהתנגדותם לקשר, נקבע כי אין הצדקה להמשיך בכפייה. השופטת כתבה כי "כל ניסיון נוסף לחידוש הקשר אם ייעשה בניגוד לרצון הקטינים, עלול לגרום נזק יותר מתועלת".

לצד ההחלטה שלא לכפות קשר, פסק הדין כלל מסר ברור לשני ההורים. השופטת ציינה כי אם הילדים ימשיכו בנתק ולא יתמודדו עם רגשותיהם כלפי האב, הם עלולים לשאת את הפגיעה לאורך חייהם. לכן מצופה מן ההורים לפעול לסיום הסכסוך ולהפחתת המתח ביניהם, כדי ליצור עבור הילדים תחושת רגיעה וביטחון שתאפשר בעתיד קרקע להתקרבות מחודשת.

בתוצאה הסופית קבע בית המשפט כי זמני השהות שנקבעו בפסק הדין משנת 2018 לא יתקיימו בעת הזו. אם בעתיד יבשילו התנאים באופן ספונטני וההורים והילדים ירצו לחדש את המפגשים, ניתן יהיה לחזור להסדרי השהות ללא צורך בהליך נוסף. אם לא תהיה הסכמה, האב יוכל להגיש תביעה מתאימה לחידוש הקשר. לנוכח מורכבות הסכסוך והצורך שלא להסלימו, נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

תלה"מ 54288-07-24.