בית המשפט לענייני משפחה באשדוד דחה תביעה של אם שביקשה לבטל העברה ללא תמורה של מחצית מזכויותיה בדירה לבתה, לאחר שטענה כי החתימה הושגה תוך לחץ, הטעיה, ניצול והשפעה בלתי הוגנת. השופטת עפרה גיא קבעה כי האם הבינה את משמעות מסמכי המתנה, חתמה עליהם מרצונה וכי הראיות מלמדות על גמירות דעת ברורה להעניק לבת את הזכויות. האם חויבה לשלם לבת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 35 אלף שקל.
המחלוקת עסקה בדירה באשדוד שנרכשה בעבר במסגרת זכות לרכישה בתנאים מופחתים לאחר שההורים התגוררו בשכירות ציבורית במשך כשני עשורים. הדירה רשומה כיחידה אחת, אך בפועל חולקה לשתי יחידות מגורים נפרדות. לאחר פטירת האב, ניתנו בבית הדין הרבני צו ירושה ולאחר מכן צו ירושה מתוקן. בשנת 2021 חתמו האם והבת על תצהירי העברה ללא תמורה של מחצית הזכויות שהיו רשומות על שם האם, והעסקה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. בעקבות זאת נרשמו מלוא הזכויות בדירה על שם הבת.
האם עתרה לפסק דין הצהרתי שלפיו המחצית שהעבירה לבתה שייכת לה, וביקשה לבטל את הסכם המתנה ותצהירי ההעברה. היא טענה, בין היתר, כי בתה פעלה כדי להשתלט על הדירה באמצעות לחץ, הטעיה וחוסר תום לב, וכי הסתמכה על הבטחתה של הבת שתטפל בה ותעמוד לצדה. לפי טענת האם, הבת ניצלה את מצבה ואת תלותה בה, בודדה אותה מילדיה האחרים והובילה אותה לחתום הן על צוואה והן על מסמכי המתנה. האם טענה כי עומדות לה עילות לחזרה ממתנה בשל התנהגות מחפירה, היעדר גמירות דעת ומתנה על תנאי.
הבת ביקשה לדחות את התביעה. לטענתה, האם ידעה היטב מה רצונה ופעלה מרצון חופשי, והיא עצמה טיפלה בהוריה במשך שנים ונשאה בהחזרי המשכנתה שנלקחה לצורך רכישת הדירה. עמדת הבת, כפי שסוכמה בפסק הדין, הייתה כי "המדובר בתובעת שהינה כשירה קוגניטיבית ושכלית, אשר ידעה היטב מה רצונה ופעלה ברצון גמור". היא טענה עוד כי המשבר המשפחתי והנתק בינה לבין האם החלו רק לאחר שילדיה האחרים של האם גילו שהזכויות הועברו אליה.
השופטת גיא פתחה מן העובדה שהזכויות כבר נרשמו על שם הבת. לפי פסק הדין, רישום זכויות במקרקעין מוסדרים הוא ראיה חותכת לתוכנו של המרשם, והנטל לסתירתו כבד. עוד קבעה כי מתנה במקרקעין מושלמת עם רישום הזכויות על שם מקבל המתנה. משעה שהעסקה נרשמה, אין מדובר רק בהתחייבות לתת מתנה אלא במתנה גמורה, ולכן סעיף 5 לחוק המתנה, העוסק בחזרה מהתחייבות לתת מתנה, אינו חל עליה.
מכאן נגזרה אחת הקביעות המרכזיות בפסק הדין: גם שינוי דעתו של נותן המתנה, ואף התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה, אינם כשלעצמם עילה לביטול מתנה שכבר הושלמה ברישום. עם זאת, השופטת הבהירה כי עדיין ניתן לתקוף עסקה שהושלמה אם מוכח פגם ברצונו של נותן המתנה בעת ההתקשרות, כגון טעות, הטעיה, כפייה, עושק או השפעה בלתי הוגנת.
במקרה הזה קבע בית המשפט כי האם לא הוכיחה פגם כזה. השופטת התרשמה כי האם ידעה לקרוא עברית במידה מספקת להבנת ההסכם, וכי עורכת הדין שבפניה נחתמו המסמכים הקריאה לה את המסמך והסבירה את משמעותו. בשל כך נדחתה גרסת האם שלפיה לא ידעה על מה חתמה. השופטת ציינה כי עצם העובדה שהבת הייתה מעורבת בהשלמת עסקת המתנה אינה מספיקה לביטולה, כל עוד לא הוכח שהמעורבות שללה מן האם רצון חופשי ומודע.
פסק הדין נתן משקל מיוחד לקשר המשפחתי ולרצף הפעולות שקדמו לרישום. השופטת קבעה כי ביחסי הורה וילד קיימת חזקה הניתנת לסתירה שלפיה העברה ללא תמורה היא מתנה, ולכן הנטל להראות שמסמכי ההעברה נחתמו ללא גמירות דעת רבץ על האם. לאחר בחינת המסמכים, העדויות וההתנהלות לאורך השנים, קבעה כי "כוונת הצדדים היתה גם היתה להתקשר בעסקת המתנה".
בית המשפט דחה גם את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת. השופטת קבעה כי לא הוכחה תלות מקיפה ויסודית של האם בבת באופן שהיה שולל את רצונה החופשי. לדבריה, אף שהבת תיארה עצמה כמי שטיפלה בהוריה לאורך שנים והייתה צמודה אליהם, הראיות לא הראו תלות שהגיעה לרמה המצדיקה ביטול עסקת מתנה. השופטת כתבה כי "לא הוכחה בפני תלות מקיפה ויסודית ששררה בין התובעת לבית הנתבעת" וכי הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת לא הורם.
גם טענת הבידוד מן הילדים האחרים לא התקבלה. בית המשפט מצא כי המתיחות והנתק המשפחתי נוצרו לאחר שנודע לילדים האחרים על העברת הזכויות, ולכן לא ניתן היה לראות בהם גורם שהביא את האם לחתום על תצהיר המתנה. השופטת הסתמכה גם על עדויות שלפיהן בתקופה הרלוונטית התקיים קשר בין בני המשפחה, ועל עדות האם עצמה שממנה התרשמה כי לא פחדה מבתה.
השופטת בחנה גם את הרקע הכלכלי לרכישת הדירה. היא קבעה כי הבת היא שנטלה את הלוואת המשכנתה לאחר שבקשת האב לקבל הלוואה על שמו סורבה, וכי הוכח שהבת הסדירה מחשבונה את החזרי המשכנתה משנת 1999 ועד פירעונה בשנת 2019. האם טענה כי היא ובעלה החזירו לבת את התשלומים, בין היתר באמצעות הוראות קבע והעברות, אך בית המשפט קבע כי הראיות שהוצגו אינן מוכיחות שהעברות אלה כיסו את מלוא תשלומי המשכנתה או שנועדו דווקא למטרה זו.
לצד התשלומים, בית המשפט נתן משקל גם לטיפול שהעניקה הבת להוריה. מעדויות שעליהן הסתמך פסק הדין עלה כי הבת התגוררה עם הוריה שנים רבות, טיפלה בהם וסעדה את האב לפני מותו. השופטת ראתה בכך חיזוק לכך שהענקת הזכויות לבת השתלבה ברצון ההורים לגמול לה על הטיפול ועל הסיוע הכלכלי. עוד נקבע כי ויתור של בני משפחה על זכויות בעיזבון בעבר תאם את הגרסה שלפיה הייתה כוונה להעניק לבת לפחות חלק מן הדירה.
פסק הדין הבחין בין ההליך שבפני בית המשפט לענייני משפחה לבין ההליכים המתנהלים בבית הדין הרבני. השופטת הדגישה כי ההכרעה שלה מתייחסת להעברת מחצית הזכויות שהאם העבירה לבת בהסכם המתנה. הסוגיות הנוגעות לצווי הירושה ולצוואה של האב נותרו תלויות ועומדות בפני בית הדין הרבני, ובית המשפט לא הכריע בהן במסגרת התביעה הזאת.
בסיכום קבעה השופטת כי לא עלה בידי האם להוכיח שהמתנה ניתנה ללא גמירות דעת או כתוצאה מפגם ברצון, וכי נסיבות העניין אף תומכות בהיגיון שבהענקת המתנה. התביעה נדחתה במלואה, והאם חויבה לשלם לבת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 35 אלף שקל.
תמ"ש 29206-11-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.