בית משפט השלום בירושלים קיבל במלואה תביעה של לקוחה נגד עורכת הדין שייצגה אותה בתחילת הליך גירושין, והורה לעורכת הדין להשיב לה 116,165 שקל מתוך שכר הטרחה ששולם. השופטת עדי בר-טל קבעה כי הלקוחה הפסיקה את הייצוג בתום לב ובשל סיבה ראויה, וכי הסכמי שכר הטרחה כללו תנאים בלתי סבירים. מנגד, תביעה שכנגד של עורכת הדין בסך 800 אלף שקל לפיצויי ציפייה נדחתה.
הלקוחה, אם לשמונה ילדים, שכרה בתחילת 2021 את שירותיה של עורכת הדין לצורך הליך הגירושין. לאחר הסכם שכר טרחה ראשון, נחתם ביוני 2021 הסכם שני שקבע שכר כולל של 175 אלף שקל בתוספת מע"מ עבור הייצוג, ובאותו יום נחתם הסכם שלישי ששינה את מנגנון השכר הנוגע לנכסים. לפי ההסכם השלישי, עבור מכירת דירות או נכסים או חילופי נכסים בין בני הזוג, בין במסגרת הסדר ובין במסגרת הליכים משפטיים, נקבע שכר נוסף של 4% בתוספת מע"מ מערך הנכסים.
עד להפסקת ההתקשרות שילמה הלקוחה לעורכת הדין 211,210 שקל. ב-12 בספטמבר 2021 הוגשה בשמה תביעה רכושית, וב-13 באוקטובר 2021 היא הודיעה על הפסקת הייצוג. באותו שלב טרם הוגשו תביעות למשמורת, מזונות וגירושין. הלקוחה דרשה השבה של חלק מהכספים בגין עבודה שלטענתה טרם בוצעה, והעמידה את תביעתה על 116,165 שקל. עורכת הדין טענה מנגד כי הפסקת הייצוג הפרה את ההסכם ודרשה בתביעה שכנגד 800 אלף שקל כפיצויי ציפייה.
הלקוחה טענה כי עורכת הדין ניצלה את מצוקתה ואת חוסר הבנתה, וכי היא "החתימה אותה על שני הסכמי שכר טרחה בלתי הוגנים, מזעזעים וחסרי כל פרופורציה". עוד טענה כי היחסים ביניהן הידרדרו, כי השיחות הפכו לוויכוחים וכי היא חשה שאינה מקבלת את היחס והטיפול שנזקקה להם. בית המשפט הפנה גם להתכתבות שנערכה בזמן אמת, שבה הסבירה הלקוחה כי הרגישה שאינה נשמעת וכי השיחות עם עורכת הדין הפכו לוויכוחים.
עורכת הדין דחתה את הטענות. לפי עמדתה, "הסכמי שכר הטרחה הנ"ל הינם סבירים ותואמים את המוניטין, הניסיון והמומחיות שלה בתחום האלימות הכלכלית בין בני זוג". היא טענה כי השקיעה שעות רבות בבניית התיק, הזמינה שלושה דוחות חקירה, פעלה לאיתור ולהבטחת נכסים והטילה עיקולים. עוד טענה כי הלקוחה ביקשה לחסוך בעלויות לאחר שהעבודה המהותית כבר נעשתה, וכי ההסכמים קבעו במפורש שהשכר ישולם במלואו גם אם הייצוג יופסק.
בית המשפט דחה את הטענה שהפסקת הייצוג נעשתה בחוסר תום לב. השופטת קבעה כי הראיות מלמדות על חוסר אמון ואי שביעות רצון מצד הלקוחה, וכי די בכך כדי לקבל את גרסתה באשר לנסיבות סיום ההתקשרות. עוד נקבע כי ההפסקה נעשתה בשלב מוקדם יחסית: ההליכים המקדמיים בוצעו, אך ההליכים העיקריים היו בראשיתם. מומחה בית המשפט העריך כי עורכת הדין ביצעה לכל היותר 15% מהעבודה שנדרשה במסגרת ההליכים העיקריים.
חלק מרכזי מפסק הדין הוקדש לסבירות הסכמי שכר הטרחה. השופטת ציינה כי הסכם בין עורך דין ללקוח אינו חוזה רגיל במובן הפשוט, משום שעורך הדין הוא בעל המקצוע, מנסח ההסכם ובעל יתרון מובנה על הלקוח. לכן מוטלות עליו חובות מוגברות של תום לב, שקיפות וגילוי. בפסק הדין נקבע כי הוראה המקנה לעורך דין את מלוא השכר בלי קשר להיקף העבודה שבוצעה עשויה לעמוד בניגוד לתקנת הציבור, וכי זכותו של לקוח להפסיק ייצוג נשמרת כל עוד היא מופעלת בתום לב ותוך הבטחת שכר ראוי עבור העבודה שכבר בוצעה.
באשר לרכיב של 4% משווי הנכסים, קבע בית המשפט כי הוא אינו מותנה בכך שעורכת הדין תטפל בפועל במכירת הנכסים או בהעברת הזכויות בהם. ההסכם גם קבע ששכר הטרחה אינו כולל כינוס נכסים, כך שלפי לשונו היה עלול להיווצר מצב שבו ייגבה שכר אחוזי על כלל הנכסים ובנוסף שכר בגין כינוס נכסים אם עורכת הדין תמונה לתפקיד. עוד נקבע כי האחוז נגזר משווי כלל נכסי בני הזוג, ולא רק מחלקה של הלקוחה. השופטת כתבה כי "הסכמי שכר הטרחה כפי שהובאו לעיל, הביאו לאבסורד ולאי סבירות קיצוניים".
מומחה בית המשפט קבע כי אין הצדקה להוסיף לשכר הבסיסי של 175 אלף שקל בתוספת מע"מ גם רכיב אחוזי שאינו תלוי בטיפול בפועל בנכסים. הוא גם שלל את הטענה שמדובר בתיק רכושי מורכב במיוחד, והסביר כי פעולות כגון הפניה לחוקר פרטי, עיקולים והכנת התיק הן פעולות מקובלות בתיק מסוג זה. בית המשפט אימץ את חוות דעתו וקבע כי היא מפורטת, מנומקת ומקצועית.
בית המשפט מתח ביקורת גם על סעיף שקבע כי הסכם שכר הטרחה תקף לשנה ולאחר מכן "עלול להיות תוספת במחיר לפי ההתפתחויות בתיק", בלי לפרט מראש מה תהיה התוספת ובאילו תנאים תחול. השופטת קבעה כי כאשר לעורכת הדין ניתנת אפשרות להחליט לאחר שנה על תוספת שכר, בעוד סעיף אחר מחייב את הלקוח במלוא השכר אם יפסיק את הייצוג, עלול להיווצר מצב של "לקוח שבוי". היא הוסיפה כי שילוב כזה מותיר את הלקוח "חסר כל הגנה אל מול כוחו הבלתי מרוסן של עורך הדין" וממחיש ניגוד עניינים מובנה.
לצד שאלת סבירות ההסכמים, פסק הדין עסק גם בנסיבות שבהן נחתמו. בית המשפט ציין כי הלקוחה לא שלטה היטב בעברית, וכי עורכת הדין עצמה הודתה בכך. עוד צוין כי בתקופה הרלוונטית הלקוחה הייתה במצב לחץ ופחד על רקע היחסים עם בן זוגה, וכי על עורכי דין, במיוחד בתחום דיני המשפחה, להקפיד הקפדה יתרה על הדרך שבה נחתמים הסכמי שכר טרחה. בין היתר ציינה השופטת כי יש להבטיח שהלקוח מבין את משמעות ההסכם ואת השלכותיו.
לאחר שנקבע שעורכת הדין זכאית לשכר ראוי עבור העבודה שביצעה בפועל, אימץ בית המשפט את חישוב המומחה. השכר הראוי הוערך ב-80,730 שקל כולל מע"מ: 45 אלף שקל בתוספת מע"מ עבור ההליכים המקדמיים, 4,500 שקל בתוספת מע"מ עבור שלושה דיונים, ו-19,500 שקל בתוספת מע"מ, שהם 15% מהשכר שיוחס להליכים העיקריים.
בסופו של דבר התקבלה תביעת הלקוחה במלואה והיא זכאית להשבה של 116,165 שקל. בית המשפט ציין כי לפי חוות דעת המומחה ההשבה הייתה יכולה להיות גבוהה בכ-15 אלף שקל, אולם סכום התביעה לא תוקן ולכן ההשבה הוגבלה לסכום שנתבע. התביעה שכנגד נדחתה בהיעדר זכאות לפיצויי ציפייה. נוסף על כך חויבה עורכת הדין בהוצאות אגרה בסך 3,036 שקל, בהוצאות המומחים בהתאם לקבלות ובשכר טרחת עורך דין בסך 54 אלף שקל.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.