בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קיבל ברובו את תביעתו של עובד נגד מעסיקתו לשעבר, לאחר שקבע כי אי העברת הפקדות פנסיוניות במועד קטעה רצף ביטוחי שנצבר לו מאז 2001 והובילה לשלילת זכאותו לפנסיית נכות. הרכב בראשות סגנית הנשיא רחל גרוס, ובהשתתפות נציגת הציבור מזל אברמסון ונציג הציבור מרדכי אדרעי, חייב את מימון דוד אריזה ושירותים כימיקליים בע"מ לשלם לעובד פיצוי חד פעמי מהוון של 889,301 שקל. תביעה נוספת לפיצוי של 20 אלף שקל בגין עוגמת נפש נדחתה, ולא נפסקו הוצאות.
התובע עתר מלכתחילה לפיצוי של 1,005,578 שקל בגין אובדן פנסיית נכות ול-20 אלף שקל נוספים בגין עוגמת נפש. לטענתו, המעסיקה לא העבירה במועד דמי גמולים לקרן הפנסיה מנורה מבטחים, ובכך קטעה את הרצף הביטוחי שלו. ההליך נגד מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ הסתיים קודם לכן בפסק דין מוסכם שדחה את התביעה נגדה, ולכן פסק הדין הנוכחי עסק באחריות המעסיקה בלבד.
העובד החל לעבוד בחברה ב-8 במאי 2016 כמנהל אחזקה בשכר שעתי. בהסכם העבודה נקבע שהחברה תבטח אותו בפנסיה החל מהחודש הראשון. הוא היה מבוטח במנורה מבטחים ברצף במשך שנים, וההפקדה האחרונה של מעסיקתו הקודמת בוצעה בגין ינואר 2016. בתלוש יוני 2016 ניכתה החברה משכרו סכומים עבור הפקדות פנסיוניות של מאי ויוני, אך לא הוצגה אסמכתה לכך שהכספים הועברו לקרן בזמן אמת. גם עבור יולי לא בוצעה הפקדה.
בית הדין קבע שהחברה ידעה בזמן אמת על קיומה של קרן פנסיה פעילה במנורה מבטחים. בין היתר, נמצאה התכתבות מ-4 ביולי 2016 בין מנהלת הכספים בחברה לבין נציגת הקרן בנוגע לעובד, ובמזכר פנימי מ-17 ביולי נכתב כי ביקש בתחילת עבודתו להעביר את ההפרשות למנורה מבטחים. גם עדות העובד בעניין זה התקבלה. הוא העיד כי פנה שוב ושוב לפקידות החברה ואמר: "אני רוצה בבקשה מנורה".
המחלוקת המרכזית עסקה בשאלה מי אחראי לקטיעת הרצף הביטוחי. החברה טענה, בין היתר, כי העובד לא שיתף פעולה ולא מסר את המידע הדרוש להסדרת הפנסיה, כי במכתב מ-10 באוגוסט 2016 ביקש לבטל את ביטוח קרן הפנסיה, וכי מסר בעת קבלתו לעבודה הצהרת בריאות כוזבת. היא אף טענה כי העובד נהג "בחוסר תום לב קיצוני" כשהסתיר את מצבו הרפואי, וכי גורמים אחרים, בהם מנורה מבטחים והמעסיקה הבאה שלו, מנתקים את הקשר הסיבתי בינה לבין אובדן הכיסוי.
בית הדין דחה את הטענה שהעובד סירב לשתף פעולה בקשר לפנסיה. נקבע כי החברה ידעה שהוא מבוטח במנורה מבטחים, ניכתה בפועל את חלק העובד מהשכר ואף הייתה בקשר עם הקרן. עוד נקבע כי הזכות להפרשות פנסיוניות מכוח צו ההרחבה היא זכות קוגנטית שהעובד אינו יכול לוותר עליה. לכן גם המכתב מ-10 באוגוסט, שבו ביקש לבטל את הביטוח, לא פטר את החברה מחובתה, ובוודאי לא הכשיר בדיעבד את אי העברת הכספים שכבר נוכו משכרו.
לפי פסק הדין, תקופת ארכת הביטוח בקרן הייתה צפויה להסתיים בסוף יולי 2016. בית הדין קבע כי לו החברה הייתה מעבירה את הכספים שנוכו במהלך יולי, ואף אילו הייתה משלמת את ההפקדות עד 10 באוגוסט 2016, ניתן היה לשמור על הרצף הביטוחי. בפועל, נקבע שלא הוכח שהחברה ביצעה הפקדה כלשהי עד 30 בספטמבר 2021, לאחר שהרצף כבר נקטע ולאחר שאירע אובדן כושר העבודה.
בית הדין קבע כי "קיים קשר סיבתי ישיר בין אי תשלום דמי הגמולים על ידי הנתבעת במועד, לבין הפגיעה ברצף הביטוחי של התובע ושלילת זכאותו לפנסיית נכות". הוא דחה גם את ניסיונה של החברה לייחס את התוצאה למנורה מבטחים או למעסיקה המאוחרת. נקבע כי החובה הראשונית לעריכת הביטוח מוטלת על המעסיק, וכי גם אם היו מחדלים מצד הקרן או מצד מעסיק אחר, אין בכך כדי לבטל את אחריות החברה לאי התשלום במועד.
לצד זאת, בית הדין קיבל חלק מהטענות הקשות שהעלתה החברה בנוגע להתנהלות העובד. נקבע כי הוא מסר בעת קבלתו לעבודה הצהרת בריאות כוזבת אף שסבל ממחלת מפרקים ועור כרונית, וכי במהלך עדותו ניסה למזער את מצבו הרפואי. בית הדין דחה גם את גרסתו שלפיה הציג לבעלת החברה במהלך עבודתו מכתב התראה של מנורה מבטחים מ-5 ביולי 2016. בפסק הדין תואר ניסיון של בני משפחתו, בעת שהמתין מחוץ לאולם במהלך החקירה הנגדית, לשלוח לו מסרונים שנועדו לתמוך בגרסה חדשה לגבי אופן קבלת המכתב. עם זאת, נקבע כי ממצאים אלה אינם מפחיתים מחובתה הקוגנטית של החברה לבצע את ההפקדות.
בית הדין דחה משום כך את דרישת החברה לייחס לעובד אשם תורם. בפסק הדין נקבע כי אף שהצהרת הבריאות הכוזבת הייתה פסולה, היא ניתנה במסגרת הליכי הקבלה לעבודה ולא לצורך חיתום פנסיוני, ולכן לא יכלה לפטור את המעסיקה מהחובה להפקיד לפנסיה. בסיכום פרק האחריות נקבע כי "האחריות לנזק שנגרם לתובע בגין אובדן הכיסוי הביטוחי רובצת לפתחה של הנתבעת".
בהמשך נדרש בית הדין לשאלת אובדן כושר העבודה ולגובה הנזק. שני הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות אך לא צירפו אותן כראיות לתצהירי העדות הראשית ולא זימנו את עורכיהן לעדות. למרות זאת, בית הדין קבע כי מכלול הראיות מאפשר הכרעה. העובד הוכיח אובדן כושר עבודה מלא ולצמיתות החל מאוקטובר 2020, ואילו החברה לא הוכיחה את טענתה שלפיה כבר במאי 2016 היה באובדן כושר עבודה מלא. בית הדין נתן משקל לכך שהעובד המשיך לעבוד בפועל אצל מעסיקים שונים עד 2020.
גם בחישוב האקטוארי לא התקבלה מלוא דרישת העובד. האקטואר מטעמו העריך את הפסד פנסיית הנכות ב-1,005,578 שקל, אך בחקירתו הודה בטעויות ובצורך בתיקונים ולא הוגש תחשיב מתוקן. לעומת זאת, האקטואר מטעם החברה הציג תחשיב חלופי של 889,301 שקל. בית הדין אימץ סכום זה כבסיס לפיצוי ודחה את בקשת החברה לקזז ממנו קצבאות נכות כללית או שירותים מיוחדים של המוסד לביטוח לאומי, לאחר שלא הוצגה הוראה בתקנון הקרן המתירה קיזוז כזה.
החברה ביקשה שהפיצוי ישולם כקצבה חודשית, אך בית הדין קבע שיש לפסוק אותו בתשלום חד פעמי מהוון, בין היתר בשל עקרון סופיות הדיון והצורך להימנע מתלות של העובד בחוסנה הכלכלי העתידי של חברה פרטית. הפיצוי בגין עוגמת נפש נדחה. בית הדין קבע כי הפיצוי הממוני מפצה על הנזק, כי לא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות פיצוי נוסף וכי החברה לא פעלה מתוך כוונה לפגוע בעובד או בחוסר תום לב קיצוני, אלא מדובר במחדל מנהלי.
למרות שהתביעה התקבלה ברובה המכריע, לא נפסקו הוצאות. בית הדין נימק זאת בהתנהלות העובד ובני משפחתו במהלך החקירה הנגדית, בגרסה שנדחתה בנוגע למכתב ההתראה ובהצהרת הבריאות הכוזבת שנמסרה לפני הקבלה לעבודה.
תיק סע"ש 45080-06-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.