בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע כי שומר שעבד בפארק התעשייה גוש עציון במשך 16 שנים היה עובד של החברה לפיתוח גוש עציון בע"מ, בין כמעסיקה יחידה ובין כמעסיקה במשותף עם חברות השמירה שדרכן הועבר לו שכרו. עם זאת, בית הדין דחה חלק ניכר מתביעתו הכספית: השומר טען כי עבד כמעט 500 שעות בחודש, אך נקבע כי רוב שעות שהייתו בפארק, שבו גם התגורר עם משפחתו, היו שעות שהייה וכוננות ולא שעות עבודה. בסופו של דבר נפסקו לו 132,060 שקל בגין זכויות שונות, ועוד הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
התובע דרש 753,696 שקל. לטענתו, הוא הועסק כשומר בפארק מ-6 בפברואר 2007 ועד שפוטר ב-5 בפברואר 2023, שבעה ימים בשבוע, בשעות לילה ארוכות ובסופי שבוע, ובסך הכל "כ-498 שעות חודשיות". לדבריו, קיבל 3,500 שקל בחודש במזומן בלבד, ללא זכויות סוציאליות, ובסיום עבודתו פוטר מיד, בלי הודעה מוקדמת ובלי שימוע.
החברה הכחישה שהייתה מעסיקתו. היא טענה כי לאחר פריצה בשנת 2009 נאלצה להתקשר עם חברת שמירה לצורך "שקט תעשייתי", ובהמשך עברו שירותי השמירה בין שלוש חברות. לשיטתה, חברות השמירה הן שהעסיקו את התובע. היא אף ביקשה לקזז 210 אלף שקל מכל סכום שייפסק לו, בטענה שהוא ומשפחתו התגוררו ללא תשלום בשטח הפארק במשך שנים.
המותב, בראשות השופט משה וילינגר ובהשתתפות נציגות הציבור גילה נחום ואיריס חזן ריאהי, דחה את טענת החברה לדמי חסות. נקבע כי הטענה לא הוכחה, לא נתמכה בראיות מצד העדים ולא הוסבר כיצד נטען למנגנון כזה לאורך 16 שנים ובאמצעות שלוש חברות שמירה שונות. גם ההסכם שהחברה הציגה עם אחת מחברות השמירה לא הועיל לה, לאחר שנמצא כי הוא מתייחס לעובדים ישראלים, לשני שומרים ולתנאים שלא התקיימו אצל התובע, ואף העד מטעם חברת השמירה אישר שמדובר בהסכם סטנדרטי שאינו רלוונטי אליו.
בית הדין קבע כי בשל תקופת העבודה הארוכה בשטח החברה, המגורים שסופקו לתובע והיעדר מסמכים ממשיים על מתכונת העסקתו באמצעות חברות השמירה, עבר לחברה הנטל להביא ראיות לכך שחברות השמירה היו מעסיקותיו באופן אותנטי ולגיטימי. נקבע כי היא לא עמדה בנטל, בין היתר משום שלא הציגה הסכמי התקשרות רלוונטיים ותיעוד מספק לתשלומים, ולא זימנה נציגים של מרבית חברות השמירה.
בבחינת זהות המעסיק נמצא כי נציגי החברה הם שקיבלו את התובע לעבודה וסיכמו עמו את תנאיו, נתנו לו הוראות ופיקחו עליו, ובסופו של דבר גם היה בידיהם הכוח להפסיק את עבודתו. בית הדין אמנם דחה את גרסת התובע שלפיה אחד מאחראי הביטחון שילם לו אישית את השכר, אך קבע שהכסף הועבר אליו מגורמים שונים, ובהם נציגי חברות השמירה, ששימשו בפועל כצינור להעברת התשלום.
גם נסיבות הפיטורים חיזקו את הקביעה. אחראי הביטחון האחרון של החברה הודה שהוא זה שהודיע לתובע ולמשפחתו שעליהם לצאת משטח הפארק. טענה שלפיה הדבר נבע ממניעה ביטחונית הקשורה לבנו של התובע הועלתה רק בישיבת ההוכחות ולא נתמכה באסמכתאות, ולכן נדחתה. בית הדין קבע כי התובע פוטר על ידי החברה.
הביקורת החריפה ביותר בפסק הדין נגעה להתנהלות החברה ביחס לזכויות השומר. נציגיה העידו שלא בדקו אם חברות השמירה משלמות לו שכר מינימום וזכויות סוציאליות. בית הדין כתב: "אנו מתקשים להבין כיצד הנתבעת מבקשת לטעון מחד גיסא כי קיבלה שירותי שמירה מהתובע לאורך שנים רבות ומאידך גיסא טענה כי אינה יודעת אם הוא מקבל שכר כדין". בהמשך נקבע כי התנהלות החברה, "אשר עצמה עיניה ביחס לזכויות התובע, פגעה באופן בוטה בהשגת תכליות משפט העבודה".
על בסיס הראיות נקבע שהתובע קיבל לאורך השנים שכר חודשי של 3,500 שקל במזומן, ללא תוספת זכויות סוציאליות. בית הדין דחה עדות שלפיה שכרו היה בין 10,500 ל-12 אלף שקל, לאחר שמצא בה סתירות והיעדר אסמכתאות. נקבע כי יחסי העבודה התקיימו מפברואר 2007 עד פברואר 2023, במשך 192 חודשים. מאחר שהחברה הוכרה כמעסיקה, בית הדין לא נדרש להכריע בטענות החלופיות לפי החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה וחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם.
עם זאת, ההכרה ביחסי העבודה לא הביאה לקבלת חישוב שעות העבודה של התובע. בית הדין קיבל את תיאור מסגרת השמירה, שכללה לילות, סופי שבוע וחגים, אך קבע שאין זה סביר שהתובע היה ער ופעיל בכל שעות המשמרת במשך 16 שנים. הוא התגורר בקביעות בפארק עם משפחתו, לא נשא נשק, לא לבש מדים, לא נשא מכשיר קשר, לא נדרש לסריקות או לעמידה בשער, ובדרך כלל היה חופשי לעשות כרצונו ולהיות זמין לקריאות נקודתיות.
לכן נקבע כי מעבר להיקף עבודה שהצדיק את השכר החודשי של 3,500 שקל, יתר שעות המשמרת היו שעות שהייה וכוננות שאינן מזכות בשכר עבודה. היקף העבודה לצורך חישוב הזכויות הועמד על 66% משרה. בית הדין גם דחה את הטענה שצו ההרחבה בענף השמירה חל על התובע, משום שהחברה עצמה אינה עוסקת בתחום השמירה או האבטחה.
מתוך רכיבי התביעה נפסקו לתובע 56 אלף שקל פיצויי פיטורים, 3,500 שקל חלף הודעה מוקדמת, 20 אלף שקל פיצוי על העדר שימוע ופיטורים שלא כדין, 11,762 שקל פדיון חופשה, 13,097 שקל דמי הבראה, 10,000 שקל פיצוי לפי חוק הגנת השכר ו-17,701 שקל בגין הפקדות לפנסיה. בית הדין דחה, בין היתר, את הדרישות לתשלום לפי כל שעות המשמרת, שעות נוספות, דמי חגים, החזרי נסיעות, קרן השתלמות ושי לחג.
גם טענת הקיזוז בגין המגורים נדחתה. החברה לא הציגה ראיות לגודל הנכס או לשוויו, ובית הדין קבע כי בהיעדר הסכמה מפורשת אי אפשר לראות בשווי המגורים חלק מהשכר. עוד צוין כי דרישת התשלום על הדירה הועלתה לראשונה רק לאחר סיום ההעסקה.
בסך הכל חויבה החברה לשלם לתובע 132,060 שקל. בנוסף נפסקו לו 1,000 שקל הוצאות ו-10,000 שקל שכר טרחת עורך דין. בית הדין ציין כי בקביעת ההוצאות הביא בחשבון את הפער הגדול בין הסכום שנתבע לבין הסכום שנפסק, וגם את העובדה ששני הצדדים נמנעו מהצגת ראיות מהותיות שיכלו לסייע בבירור התמונה.
מספר התיק: סע"ש 49402-08-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.