החברה פיטרה עובדת בהיריון בלי היתר: גם בעל המניות חויב אישית

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל בחלקה הגדול תביעה של מפתחת תוכנה נגד מעסיקתה, איי.טי.אן. אחזקות ויזמות נדל"ן ישראל בע"מ, ונגד מייסד החברה ובעל מניותיה. בית הדין קבע כי יחסי העבודה נמשכו עד 19 באוגוסט 2019, וכי העובדת, שהייתה בהיריון מתקדם, פוטרה בלי היתר בניגוד לחוק עבודת נשים. עם זאת, נקבע שלא הוכח שההיריון היה שיקול בהחלטה על הפיטורים, ולכן נדחתה התביעה לפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. עוד הורה בית הדין על הרמת מסך ההתאגדות וחייב את בעל המניות, ביחד ולחוד עם החברה, בכל החיובים שנפסקו לעובדת.

עורכי דין שעשויים להתאים

עורכי הדין שלנו

ר רות רחמים דיני משפחה · דיני עבודה ורד יריחו לפרופיל ב ברוריה פריד פלילי בני ברק לפרופיל

התובעת הועסקה כמפתחת תוכנה מיולי 2017. בתחילת 2019 נקלעה החברה לקשיים כלכליים ולמשבר תזרימי. במרץ אותה שנה הודיעה העובדת לבעל המניות על הריונה. הצדדים נחלקו בשאלה מתי הסתיימה העסקתה: העובדת טענה כי עבודתה נמשכה עד 19 באוגוסט 2019, אז נמסר לה מכתב פיטורים, ואילו הנתבעים טענו כי היא חדלה לעבוד כבר בתחילת אפריל. בית הדין העדיף את גרסת העובדת וקבע כי יחסי העבודה נמשכו עד 19 באוגוסט.

בכתב התביעה טענה העובדת כי פוטרה "בהיותה בהריון מתקדם ובניגוד לחוק עבודת נשים" ללא שימוע וללא היתר מהממונה במשרד העבודה. היא דרשה, בין היתר, שכר וזכויות סוציאליות, פיצויים מכוח חוק עבודת נשים, פיצויי הלנה, פיצוי בשל אפליה מחמת היריון, פיצוי בגין פגיעה בכבודה ופיצוי עונשי ועוגמת נפש. הנתבעים דחו את גרסתה וטענו, בין היתר, כי החברה נקלעה למשבר כלכלי קשה, כי העובדת הפסיקה לעבוד קודם לכן וכי "הרמת מסך ההתאגדות הוא סעד חריג" שאין להפעילו רק משום שהחברה קרסה או לא שילמה זכויות.

בית הדין, בהרכב השופט הבכיר כאמל אבו קאעוד ונציגת הציבור עדנה מרקו, בחן את התכתובות, תלושי השכר והעדויות. ביחס לתקופת העבודה קבע כי הנתבעים לא סתרו את תלושי השכר ולא הוכיחו שהעובדת לא עבדה. נפסק לה שכר עבודה בסך 51,486 שקל. כן נפסקו 35,583 שקל בגין הפרשים לפנסיה, פיצויי פיטורים וחלק עובד, 7,283 שקל חלף הודעה מוקדמת, 530.7 שקל פדיון חופשה ו-1,866 שקל דמי הבראה.

מנגד, התביעה לפיצויי הלנת שכר נדחתה מחמת התיישנות. בית הדין קבע כי השכר שבמחלוקת התייחס לחודשים מאי עד אוגוסט 2019, בעוד התביעה הוגשה בדצמבר 2023. עוד נקבע כי הליך הבוררות שנוהל קודם לכן בבית דין רבני לא עצר את מרוץ ההתיישנות ביחס לפיצויי ההלנה, הן משום שרכיב זה לא נתבע שם והן משום שהזכות לפיצויי הלנת שכר אינה בת בוררות. גם התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נדחתה מחמת התיישנות.

אחת ההבחנות המרכזיות בפסק הדין הייתה בין איסור אפליה בשל היריון לבין האיסור לפטר עובדת בהיריון ללא היתר. באשר לאפליה, בית הדין קבע כי לא שוכנע שההיריון היה שיקול בהחלטת הפיטורים. החברה הייתה במשבר כלכלי ממשי, ועובדים נוספים סיימו את עבודתם. לכן נקבע כי "לא הוכחה הפליה מחמת היריון לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה", ורכיב זה נדחה.

התוצאה הייתה שונה לפי חוק עבודת נשים. בית הדין ציין כי במועד הפיטורים העובדת הייתה בהיריון, החברה ידעה על כך מאז מרץ 2019 והיא השלימה יותר משישה חודשי עבודה. למרות זאת, לא ניתן היתר לפיטוריה. נקבע כי "פיטוריה נעשו בניגוד להוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים", וכי העובדה שלא הוכח קשר בין ההיריון לבין ההחלטה לפטרה אינה גורעת מחובת קבלת ההיתר.

בגין ההפרה נפסקו לעובדת 36,800 שקל לפי סעיף 13א(ב) לחוק עבודת נשים, המתייחס לתקופה המזכה, ועוד 20 אלף שקל בגין נזק שאינו ממוני. בית הדין הסביר כי בקביעת הפיצוי הלא ממוני הובאו בחשבון מצד אחד עצם הפיטורים בתקופת ההיריון והשלב המתקדם של ההיריון, ומצד שני המשבר הכלכלי והקביעה שההיריון לא היה שיקול בפיטורים. בנוסף נפסקו 9,380 שקל בגין הפסד הפקדות לגמל ולפיצויים בתקופה המזכה.

התביעה הנפרדת ל-10,000 שקל מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נדחתה, משום שלא הונחה תשתית לעילת פיצוי עצמאית מעבר לפגיעה שכבר נשקלה בפיצוי לפי חוק עבודת נשים. גם הדרישה לפיצוי עונשי ולפיצוי נוסף בגין עוגמת נפש בסך 25 אלף שקל נדחתה, לאחר שנקבע כי לא הוכח נזק לא ממוני נפרד שלא קיבל ביטוי בפיצוי שכבר נפסק.

בית הדין פסק עוד 4,000 שקל כפיצוי לדוגמה לפי חוק הגנת השכר. הוא מצא פגמים בתלושי השכר שנגעו לניכויים ולהפרשות פנסיוניות, ובכלל זה סכומים שנוכו ולא הועברו ליעדם. עם זאת, סכום הפיצוי הועמד על רף מתון יחסית לנוכח היקף ההפרה שהוכח ונסיבות המשבר הכלכלי.

חלק מרכזי נוסף בפסק הדין עסק בדרישה לחייב אישית את בעל המניות. בית הדין הדגיש כי הרמת מסך היא חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, וכי כישלון עסקי לבדו אינו מספיק. ואולם, במקרה הזה נקבע כי הצטברות הנסיבות חצתה את הרף. בית הדין קבע שבעל המניות, שהיה הגורם הדומיננטי בניהול החברה, המשיך להעסיק את העובדת ועובדות נוספות כאשר ידע שהחברה שקועה בקשיים עמוקים ואין מקור מימון ודאי לתשלום שכרן וזכויותיהן. לכך הצטרפו מחדלים מתמשכים בהעברת הפקדות פנסיוניות, לרבות כספים שנוכו מהשכר ולא הועברו ליעדם.

על רקע זה קבע בית הדין כי בעל המניות נטל "סיכון בלתי סביר" באשר ליכולת החברה לפרוע את התחייבויותיה לעובדות. נקבע כי הנסיבות המצטברות מצדיקות הרמת מסך, ולכן בעל המניות חויב אישית, ביחד ולחוד עם החברה, בכל הסכומים שנפסקו.

בית הדין דחה גם טענת קיזוז של הנתבעים בסך כולל של 1.02 מיליון שקל. הנתבעים טענו בין היתר לנזק כספי בשל מחיקת נתונים ממחשבי החברה ולדמי שכירות בגין שהיית העובדת במשרדים בלי לעבוד. בית הדין קבע כי "לא שוכנענו כי התובעת מחקה בזדון חומרים ממחשבי החברה", וכי גם בהנחה שבוצעה מחיקה כלשהי לא הוכחו החומרים שנמחקו, היקפם, אובדנם לצמיתות, נזק כספי או קשר סיבתי. לכן טענת הקיזוז נדחתה.

בסופו של דבר חויבו החברה ובעל המניות, ביחד ולחוד, בתשלום כל הרכיבים שנפסקו: 51,486 שקל שכר עבודה, 35,583 שקל הפרשים לפנסיה ולפיצויי פיטורים, 36,800 שקל פיצוי לפי חוק עבודת נשים, 20 אלף שקל פיצוי לא ממוני לפי אותו חוק, 9,380 שקל בגין הפסד הפקדות בתקופה המזכה, 7,283 שקל חלף הודעה מוקדמת, 530.7 שקל פדיון חופשה, 1,866 שקל דמי הבראה ו-4,000 שקל לפי חוק הגנת השכר. בנוסף נפסקו 15 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

תיק סע"ש 50015-12-23.