ערעור של אישה שתבעה את גיסתה בכמעט שני מיליון שקל בטענה שהשתלטה על נכס תעשייתי משותף ביבנה ומנעה ממנה דמי שכירות נדחה במלואו. הרכב השופטים צבי ויצמן, אלי ברנד וצבייה גרדשטיין פפקין אישר את החלטת בית המשפט לענייני משפחה למחוק את התביעה על הסף מחמת חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, לאחר שהתברר כי בשנים שנבדקו דמי השכירות נרשמו בחברה שבעלה של התובעת מחזיק בשני שלישים ממניותיה ושולט בה. המערערת חויבה ב-15 אלף שקל הוצאות בערעור.
עורכי הדין שלנו
המערערת והמשיבה הן גיסות ורשומות מאז 1971 כבעלות זכויות חכירה שוות בנכס מקרקעין תעשייתי ביבנה. במאי 2022 הגישה המערערת תביעה בסך 1.965 מיליון שקל, בצירוף דרישה למתן חשבונות ולמינוי מנהל מיוחד לנכס. היא טענה שהמשיבה השתלטה על הנכס, טיפלה לבדה בהשכרתו, מידרה אותה ממידע ואינה מעבירה לה את חלקה בהכנסות.
כבר בדיון מקדמי בדצמבר 2022 העידה המשיבה כי מי שטיפלו בהשכרת הנכס היו בעלי השתיים, ואמרה: "הבעלים שלנו ניהלו את העניינים ..." ובהמשך: "מי שגבה את הכספים שנכנסו מהנכס היה מי שניהל, הבעלים שלנו". המערערת מצדה העידה שלא פעלה במשך יותר מ-50 שנה משום שלא הייתה מעודכנת במצב הנכס, וכשנשאלה אם בעלה קיבל דמי שכירות השיבה: "צריך לשאול אותו, הוא לא אומר לי מה הולך".
בית המשפט לענייני משפחה מינה בהמשך רואה חשבון חוקר כדי לבדוק את הכספים שהתקבלו בגין הנכס בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה, 2015 עד 2022. המומחה דיווח שהצדדים לא מסרו לו את מלוא המסמכים שנדרשו, ובהודעת עדכון שהגיש בנובמבר 2025 הציג ממצאים מרכזיים לגבי מבנה הבעלות והתקבולים.
לפי ממצאי המומחה, בעלי שתי הגיסות הם בעלי המניות בחברה שאליה הוזרמו דמי השכירות. בעלה של המערערת מחזיק בשני שלישים ממניות החברה והוא בעל השליטה בה, ואילו בעלה של המשיבה מחזיק בשליש. עוד נמצא כי דמי שכירות בגין הנכס, ששימש כאולם אירועים, התקבלו ונרשמו בספרי החברה בשנים 2016, 2017 ו-2018.
בעקבות הממצאים ביקשה המשיבה למחוק את התביעה על הסף. בדצמבר 2025 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה. הוא קבע כי גרסת המערערת שלפיה אינה יודעת אם בעלה קיבל דמי שכירות אינה סבירה, בעיקר נוכח העובדה שהוא בעל השליטה בחברה שבה נרשמו התקבולים. עוד נקבע כי היה עליה לברר את העובדות עם בעלה ולהביא לבית המשפט מידע שהיה זמין לה.
הערכאה הדיונית הוסיפה כי המחלוקת המרכזית נוגעת למעשה לבעלי השתיים ולחברה, אך אלה לא צורפו כצדדים. לכן נקבע שאין תוחלת בהמשך ניהול התביעה בין הגיסות לבדן. התביעה נמחקה, המערערת חויבה במלוא שכר טרחת המומחה ובהוצאות ושכר טרחת עורך דין של 10,000 שקל.
בערעור טענה המערערת כי התביעה נמחקה מוקדם מדי, לפני השלמת הבירור העובדתי ולפני שניתנה לה אפשרות לחקור את המומחה. היא הדגישה שהבדיקה שבוצעה עסקה רק בשנים 2016 עד 2018, בעוד תביעתה התייחסה לתקופה רחבה יותר, וטענה כי דווקא התביעה היא שאפשרה לחשוף את העובדה שחלק מהכספים הופקדו בחברה.
עוד טענה כי בית המשפט לענייני משפחה לא היה רשאי לקבוע חוסר תום לב על סמך העובדה שבעלה בעל שליטה בחברה, וכי לא הוכח שהוא ידע על התקבולים או קיבל מהם כספים. היא ביקשה לבטל את פסק הדין, להחזיר את ההליך לבירור ואף לפסול את השופט שדן בתיק מהמשך הטיפול בו.
המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לטענתה, ההליך נמשך יותר משלוש שנים וכלל דיונים ומינוי מומחה, ולכן לא מדובר במחיקה חפוזה. היא טענה שהמומחה הגיע למבוי סתום בין היתר משום שהמערערת ובעלה לא המציאו מסמכים מחברה שבשליטתו, וכי אין היגיון בטענה שבעל שליטה המחזיק בשני שלישים מהמניות אינו יודע על תקבולים שנרשמו במשך שנים.
ערכאת הערעור קיבלה את מסקנות בית המשפט לענייני משפחה. בפסק הדין נקבע כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, לרבות התרשמות מחוסר תום לב, אלא במקרים חריגים. ההרכב הדגיש שהערכאה הדיונית ליוותה את ההליך במשך כשלוש שנים, שמעה את המערערת ועקבה אחר התפתחות הראיות וחוות דעת המומחה.
השופטים קבעו כי התמונה שהתגלתה במהלך ההליך "טפחה על פניה של התביעה במתכונתה וכפי שהוגשה". לדבריהם, המערערת ביססה את תביעתה על הטענה שהמשיבה השתלטה על הנכס ומנעה ממנה דמי שכירות, בעוד כבר בשלב מוקדם נטען כי הבעלים הם שניהלו את השכרת הנכס.
ההרכב נתן משקל מכריע לממצא שלפיו דמי השכירות בשנים 2016 עד 2018 נרשמו בחברה שבשליטת בעלה של המערערת. בפסק הדין נקבע כי הטענה שלא ידעה על החברה או על הכספים ולא ביררה את העניין עם בעלה "נדחתה בצדק רב על ידי בית משפט קמא כגרסה בלתי סבירה בעליל המהווה היתממות וחוסר תום לב".
בית המשפט דחה גם את הטענה שהמחיקה מנעה בירור ראוי. נקבע שעקרון תום הלב והאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט מאפשרים מחיקת תביעה כאשר תובע מעלים עובדות יסוד, מנהל הליך סרק או אינו משתף פעולה עם מומחה. לפי פסק הדין, המבוי הסתום הראייתי נבע גם מהיעדר מסמכים מהחברה המצויה בשליטת בעלה של המערערת.
גם הטענות הפרוצדורליות נדחו. ההרכב ציין שאמנם בדרך כלל ראוי להגיש בקשה נפרדת לסילוק על הסף, אך הדבר אינו הכרחי, ובמקרה זה שאלת המחיקה עלתה כבר בכתב ההגנה ובתגובות שהוגשו לפני פסק הדין. לכן נקבע שניתנה למערערת הזדמנות להתייחס לטענה והיא לא הופתעה ממנה.
לבסוף נדחתה גם בקשת הפסלות. ההרכב קבע שהקביעות של בית המשפט לענייני משפחה נעשו על בסיס הראיות והתנהלות הצדדים ואינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים או דעה קדומה. הערעור נדחה במלואו, ופסק הדין שמחק את התביעה נותר על כנו. המערערת חויבה ב-15 אלף שקל הוצאות בערעור, שישולמו מתוך הערובה שהפקידה.
עמ"ש 24937-02-26
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.