עיריית חיפה חויבה לשלם 1,410 שקל לבעל רכב שניזוק לאחר שפגע בבור בכביש 75, סמוך לכניסה המזרחית לחיפה. הרשם הבכיר מילאד תלחמי קבע כי התובע הוכיח את תביעתו ואת הנזק שנגרם לרכב כתוצאה מהבור, ודחה את טענת העירייה שלפיה יש לייחס לו אשם תורם. לצד הפיצוי הישיר נפסקו לתובע הוצאות בסך 500 שקל והחזר אגרת בית משפט בסך 50 שקל, אך דרישתו ל-1,000 שקל נוספים בגין עוגמת נפש וטרחה נדחתה.
התביעה הוגשה על סך 2,410 שקל. לפי פסק הדין, ב-11 בדצמבר 2025 בשעה 10:56 נסע התובע בכביש 75, בקטע הסמוך לכניסה המזרחית לחיפה, מכיוון חיפה לקריית טבעון. במהלך הנסיעה פגע רכבו בבור עמוק בכביש. התובע טען כי "הבור לא היה מסומן, לא הוצבה כל אזהרה לגביו והוא היווה מפגע בטיחותי חמור שגרם לנזק מידי לשני הצמיגים הקדמיים ולהשבתת הרכב".
מיד לאחר האירוע פנה התובע למשטרת ישראל ודיווח על המפגע והסיכון. לפי גרסתו, הוא נאלץ להמתין בצד הכביש כשעה וחצי לחילוץ. הוא הציג נזקים ישירים בסך 1,410 שקל בגין חילוץ והחלפת שני צמיגים, וטען כי נגרמו לו גם עוגמת נפש והפסד עקב ביטול פגישות עבודה שתוכננו לאותו יום.
לפני הגשת התביעה פנה התובע לעיריית חיפה בדרישה לפיצוי. העירייה הציעה לו, לפנים משורת הדין, 960 שקל, אך סירבה לפצותו בגין עלות החילוץ. התובע דחה את ההצעה ותבע את מלוא הנזק הישיר וכן 1,000 שקל בגין עוגמת נפש וטרחה.
עיריית חיפה הכחישה את נסיבות האירוע, את הקשר הסיבתי ואת גובה הנזק. לטענתה, התובע לא פנה למוקד העירוני במועד האירוע ולא צירף תמונות ברורות ממקום התאונה, ולכן לא הוכיח את אחריותה למפגע. לחלופין טענה העירייה כי האחריות המלאה או המכרעת מוטלת על התובע או מי מטעמו, משום שנהג ברשלנות ובחוסר זהירות ולא הבחין במתרחש בדרך.
בדיון העיד התובע כי שבועיים לאחר האירוע הבור עדיין לא תוקן. נציג העירייה טען מנגד כי באותו יום ביצע קבלן מטעמה תיקונים בכביש באמצעות אספלט קר, וכי התלונה הקודמת על בורות בכביש 75 התקבלה רק באפריל 2025. לפי עמדת העירייה, "משלא קיבלה דיווחים קודמים, היא לא יכלה לצפות את קיומו של הבור באותו יום ועל כן לא התרשלה".
פסק הדין עמד על כך שלרשות מקומית קיימת חובת זהירות כלפי המשתמשים ברחובות ובאזורים הציבוריים שבתחומה, ובכלל זה אחריות לתחזוקת כבישים ולמניעת מכשולים ומפגעים. עם זאת נקבע כי האחריות אינה מוחלטת, וכי אין לצפות שהרחובות והמדרכות יהיו "משטח סטרילי" וחפים מכל פגם. הרשות נדרשת לנקוט אמצעים סבירים, ולא אמצעים אופטימליים, ומרגע שנמסר לה על מפגע עליה לפעול בשקידה ראויה ובזמן סביר להסרתו.
לאחר עיון בטענות הצדדים ובתמונות שצורפו לתביעה, קבע הרשם כי התובע עמד בנטל. בפסק הדין נכתב: "עלה בידי התובע להוכיח תביעתו והנזק שנגרם לרכבו כתוצאה מהבור בכביש". בהתאם לכך חויבה העירייה לשלם את מלוא הנזק הישיר, 1,410 שקל, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד מועד פסק הדין.
גם טענת האשם התורם נדחתה. הרשם קבע במפורש כי "לא ראיתי מקום להטיל אשם תורם על התובע, ולא עלה בידי הנתבעת להוכיח זאת". בכך נדחתה טענת העירייה כי אופן הנהיגה של התובע הוא שגרם או תרם לאירוע.
לעומת זאת, בית המשפט לא קיבל את הדרישה לפיצוי נפרד בגין עוגמת נפש, טרחה ואי נוחות. בפסק הדין הוסבר כי כאשר רכב ניזוק עקב בור בכביש והוכחו האחריות, הקשר הסיבתי והנזק, ניתן לפצות על הנזק הישיר ועל הוצאות נלוות סבירות. אולם עוגמת נפש וטרחה הנובעות מעצם הצורך לתקן את הרכב ולהגיש תביעה אינן מזכות בדרך כלל בפיצוי נפרד ללא נסיבות חריגות.
הרשם התייחס גם לטענת התובע כי נאלץ לבטל פגישה בעקבות האירוע. הוא ציין כי הטענה נלקחה בחשבון, אך בהיעדר תיעוד לחשיבות הפגישה ולנזק שנגרם עקב ביטולה, לא נמצא בסיס לפיצוי נוסף. בסופו של דבר נפסקו לתובע 1,410 שקל בגין הנזק הישיר, 500 שקל הוצאות ו-50 שקל בגין האגרה ששילם.
ת"ק 75345-12-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.