בית משפט השלום בנתניה הרשיע בעל נכס באבן יהודה בשתי עבירות של שימוש אסור במקרקעין, לאחר שקבע כי ידע ששני שוכרים מפעילים במרתפי החנויות מטבחים לצורך עיבוד מזון, אף שההיתר ייעד את המרתפים לאחסנה בלבד. השופט גיא אבנון דחה את גרסת בעל הנכס שלפיה לא ידע מה נעשה במרתפים, וקבע כי העדויות והממצאים מלמדים שהוא היה מודע לפעילות ואף היה מעורב בנעשה בנכסים.
שני כתבי האישום עסקו במקרקעין ברחוב המייסדים באבן יהודה, המיועדים למגורים ולמסחר. בעל הנכס השכיר שתי חנויות נפרדות: אחת לקצבייה בשטח של כ-42 מ"ר ואחת למאפייה בשטח של כ-53 מ"ר. מתחת לכל חנות נמצא מרתף שהוגדר בהיתר הבנייה כמקום לאחסנה בלבד. לפי האישומים, בקצבייה נעשה במרתף שימוש לצורך עיבוד בשר, ובמאפייה נעשה שימוש לצורך אפייה ועיבוד מזון.
השוכרים עצמם הודו עוד ביוני 2025 בעבירות שיוחסו להם, הורשעו במסגרת הסדרי טיעון וכל אחד מהם נידון לקנס ולהתחייבות. בעל הנכס בחר לנהל משפט. הוא לא חלק על התכניות החלות במקרקעין או על היותו הבעלים, המחזיק והמשכיר, אך טען שלא ידע על השימוש שנעשה במרתפים ואף כפר בכך שבוצע שם שימוש אסור.
בביקורות שערך מפקח בנייה במרץ 2025 נמצאו בשני המרתפים מערכי ציוד שהתאימו, לפי המפקח, לעיבוד מזון. במרתף הקצבייה נמצאו מקררים, כיורים ומשטחי עבודה, ובמרתף המאפייה נמצאו בין היתר תנורים וטוסטרים. המפקח אישר כי בעת הביקורת עצמה לא התבצעה עבודה של עיבוד מזון, אך הסביר שהמסקנה בדבר השימוש נלמדה מכמות הציוד ומהייעוד הברור שלו. ביחס למאפייה אמר: "זה נראה כמו כל מטבח במסעדה...".
שני השוכרים העידו כי בעל הנכס ידע על השימוש המתוכנן והמתבצע במרתפים. שוכר הקצבייה העיד כי כבר לפני חתימת ההסכם סיפר לבעל הנכס על הכוונה להפעיל קצבייה, וכי במהלך השיפוץ בעל הנכס נכח במקום וידע על התקנת חדרי הקירור. שוכר המאפייה העיד כי רכש עסק שכבר פעל כמאפייה וכי המרתף, שבו היו תנור, משטחי נירוסטה וציוד נוסף, היה חלק מרכזי בהחלטה להיכנס לעסקה. לדבריו, בעל הנכס ידע על הציוד ועל הפעילות ואף ביקר בנכס פעמים רבות.
ההגנה ניסתה לערער את מהימנות השוכרים בטענה שהם מצויים בסכסוכים כספיים ואזרחיים עם בעל הנכס ולכן עשויה לצמוח להם תועלת אם עדותם תתקבל. בית המשפט הביא את האפשרות הזו בחשבון, אך קבע כי היא רלוונטית גם להערכת עדותו של בעל הנכס עצמו. השופט מצא כי שני השוכרים, ששכרו נכסים נפרדים ואין ביניהם קשר ישיר, מסרו גרסאות דומות מאוד לגבי התנהלות המשכיר, וכי דבריהם משתלבים בממצאי הפיקוח ובנסיבות העסקיות.
בעל הנכס טען בעדותו כי "בקומת המרתף ממש לא ידעתי כלום", וכי בתקופה הראשונה הגיע לחנויות בעיקר כדי למסור חשבונית ולשתות קפה. ביחס לקצבייה טען כי נמנעה ממנו כניסה, ואילו ביחס למאפייה טען שלא היה לו עניין לרדת למרתף. בהמשך החקירה התברר, לפי הכרעת הדין, כי ביקר גם במרתפים, ובית המשפט הפנה למכתב שממנו עלה כי לכל המאוחר במרץ 2024 כבר ידע על טענות הנוגעות למטבח המאפייה במרתף.
המאשימה טענה כי בניגוד לגרסה שמסר בתחילת ההליך, בעל הנכס "ביקר במרתפים של החנויות שהשכיר" והיה מודע לפעילות. בית המשפט קיבל את התזה הזו. השופט קבע כי גרסת הנאשם אינה מהימנה ואינה מתיישבת עם דו"חות המפקח, הצילומים, עדות המפקח ועדויות השוכרים. הוא אף ציין כי הניסיון להציג את בעל הנכס כמי שלא ראה ולא ידע אינו עולה בקנה אחד עם התרשמותו ממנו כ"איש עסקים מנוסה וממולח".
בהכרעת הדין נקבע כי בעל הנכס ידע כבר בשלב חתימת הסכמי השכירות על הכוונה לבצע עיבוד מזון במרתפי שתי החנויות, וכי היה מודע גם לשימוש שנעשה בפועל בניגוד לתכניות ולהיתר הבנייה. השופט הוסיף כי השוכרים פעלו "בשיתוף פעולה מלא עם הנאשם ובברכתו".
בית המשפט הוסיף נימוק חלופי: העבירה שיוחסה לבעל הנכס היא עבירת אחריות קפידה. לכן, גם אילו היה מתקבל כי לא ידע בפועל מה נעשה במרתפים, היה עליו לשכנע שעשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. לפי הכרעת הדין, בעל הנכס עצמו טען שלא ערך ביקורות שיטתיות בנכסים אלא הגיע בעיקר למסירת חשבוניות ולישיבה בבית הקפה. מכאן, נקבע, שגם לפי גרסתו הוא לא הראה שנקט את האמצעים הדרושים כדי לוודא שהשימוש במקרקעין תואם את ההיתר.
בסיכום קבע בית המשפט כי המדינה הוכיחה מעבר לספק סביר את אשמתו של בעל הנכס בשני כתבי האישום, והוא הורשע בשתי עבירות של שימוש אסור במקרקעין. ההכרעה ניתנה בשאלת האשמה בלבד, והמסמך אינו כולל גזר דין בעניינו. מספרי התיקים: תו"ב 16862-04-25 ותו"ב 16879-04-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.