בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל תביעה הצהרתית של גרושתו של אדם שנפטר, וקבע כי היא זכאית להירשם כבעלת מלוא הזכויות בשתי חנויות ברמת גן, אף שמחצית מהזכויות נרשמה במשך עשרות שנים על שם אחיינו של המנוח. השופטת תמר סנונית פורר קבעה כי התובעת עמדה בנטל הכבד הנדרש כדי לסתור את הרישום במקרקעין מוסדרים, וכי מכלול הראיות מלמד שהמנוח היה בעל מלוא הזכויות בחנויות ממועד רכישתן. הנתבע חויב בהוצאות בסך 30 אלף שקל.
המחלוקת עסקה בשתי חנויות שנרכשו בשנת 1972. המנוח שילם את מלוא התמורה, אך רשם את החנויות בחלקים שווים על שמו ועל שם אחיינו. עשרות שנים לאחר מכן, במסגרת הליכי הגירושין בין המנוח לתובעת, מונו עורכי הדין של בני הזוג ככונסי נכסים על חלקו של המנוח בחנויות. בדצמבר 2014 נערכה בין בני הזוג התמחרות, ובית המשפט לענייני משפחה קבע שהתובעת תרכוש את החנויות בתמורה ל-690 אלף שקל ותשלם למנוח 345 אלף שקל עבור זכויותיו.
ביוני 2015 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות בין בני הזוג. לפי ההסכמות, כונסי הנכסים היו אמורים לפעול לרישום הזכויות בחנויות על שם התובעת, ונקבע כי ממועד אישור ההסכם היא תהיה הבעלים המלא של החנויות ובעלת החזקה בהן. בפועל הרישום לא הושלם, והחנויות נותרו רשומות על שם המנוח ועל שם האחיין. המנוח נפטר בשנת 2021. לאחר מכן הגיש האחיין תביעה לפירוק שיתוף נגד יורשי המנוח, ובהמשך הוגשה התביעה הנוכחית. תביעת פירוק השיתוף נמחקה בשל קיומו של ההליך הנוכחי.
התובעת טענה כי רישום מחצית הזכויות על שם האחיין היה פורמלי בלבד וכי האחיין החזיק בזכויות עבור המנוח. היא הסתמכה בין היתר על ייפויי כוח משנות ה-80, על מסמך משנת 2007 ועל תצהיר וייפוי כוח משנת 2013, שבהם, לטענתה, אישר הנתבע שהחנויות אינן שלו. עוד טענה כי במשך השנים המנוח, ולאחר מכן היא עצמה, נהגו בחנויות מנהג בעלים, השכירו אותן וקיבלו את דמי השכירות, בעוד הנתבע לא דרש חלק בהכנסות ולא פעל למימוש זכויותיו הרשומות.
לטענת התובעת, אחד המסמכים שעליהם הסתמכה כלל הצהרה של הנתבע כי "שתי החנויות הנ"ל מעולם לא היו שלי והן שייכות לדודי". היא טענה כי גם מסמכים נוספים, בצירוף ההתנהלות לאורך השנים, מלמדים שהרישום לא נועד להקנות לנתבע בעלות מהותית. התובעת הוסיפה כי לאחר שקיבלה את החנויות במסגרת הסכם הגירושין היא השכירה אותן במשך שנים והסתמכה על כך שהזכויות הועברו אליה.
הנתבע ביקש לדחות את התביעה. הוא הדגיש כי מרשם המקרקעין הוא "ראיה חותכת" לתוכנו וטען שהרישום על שמו שיקף עסקה אמיתית עם המנוח. לפי גרסתו, המנוח רשם על שמו מחצית מהחנויות כחלק מחבילת תמריצים שנועדה לשכנע אותו להצטרף לעסקיו בארצות הברית. הוא הכחיש קיומה של נאמנות, טען שלא הוצג הסכם נאמנות, והצביע על פגמים שונים במסמכים שהציגה התובעת.
הנתבע טען בין היתר כי ייפוי כוח קונסולרי משנת 1986 כלל שגיאות בשם ובמספר תעודת הזהות, וכי בשלב מסוים טען שהחתימה עליו אינה שלו. בהליך עצמו בא כוחו הודיע כי הנתבע אינו עומד על טענת אי-החתימה לצורך הדיון. לגבי מסמך משנת 2007 טען הנתבע שאין מדובר בתצהיר תקין, ולגבי תצהיר משנת 2013 טען שלא חתם עליו בפני עורך הדין שאישר אותו. לחלופין טען כי גם אם חתם על חלק מהמסמכים, הם אינם שוללים את בעלותו הרשומה או לכל היותר מבטאים התחייבות שניתן לחזור ממנה.
השופטת סנונית פורר פתחה בכך שסעיף 125 לחוק המקרקעין מעניק לרישום במקרקעין מוסדרים משקל מכריע, וכי לא בנקל יורה בית משפט על תיקונו. עם זאת, היא ציינה כי הפסיקה מכירה באפשרות לתקן רישום שאינו משקף את הזכויות האמיתיות, וכי במקרה כזה הנטל על מבקש התיקון הוא כבד. לאחר שמיעת הראיות קבעה כי התובעת עמדה בנטל הזה.
אחד הנתונים המרכזיים היה מקור המימון. בית המשפט קבע שאין מחלוקת שהמנוח מימן לבדו את רכישת שתי החנויות. הנתבע לא הציג ראיה לכך שהשתתף במימון, ואף העיד שבעת הרכישה היה צעיר בתחילת דרכו והתפרנס ממכירת ספרים מדלת לדלת. השופטת דחתה את גרסתו שלפיה קיבל את מחצית החנויות כחלק מחבילת תמריצים עסקית, בין היתר משום שלא מסר פירוט ממשי על תנאי אותה עסקה, מה כלל התמריץ ומה נדרש ממנו בתמורה.
משקל רב ניתן גם לאופן שבו התנהלו הצדדים כלפי החנויות. לפי פסק הדין, הנתבע הודה שמעולם לא נהג בחנויות מנהג בעלים, לא התעניין אם הן מושכרות, לא קיבל דמי שכירות ולא נשא בהוצאות. לעומת זאת, המנוח טיפל בחנויות, נשא בתשלומים וקיבל את ההכנסות מהן, ולאחר שהזכויות הועברו לתובעת במסגרת הגירושין היא השכירה אותן וקיבלה את דמי השכירות במשך כעשור. בית המשפט דחה את גרסת הנתבע שלפיה הייתה הסכמה שהמנוח ינהל את הנכס וייהנה מפירותיו בעוד מחצית הבעלות תישאר של הנתבע.
השופטת בחנה גם את שורת המסמכים שעליהם חתם הנתבע. לגבי ייפוי הכוח הקונסולרי היא קבעה שהשגיאות בשם ובמספר הזהות הן טעויות סופר ואינן מלמדות שהמסמך מזויף, אך הדגישה שאין צורך להכריע בתוקפו העצמאי של ייפוי הכוח משום שהוא מצטרף לראיות האחרות. לגבי המסמך משנת 2007, שעליו אישר הנתבע כי החנויות מעולם לא היו שלו והוחזקו עבור המנוח, נקבע שחתימתו מהווה ראיה לכך שהבין את תוכנו והסכים לאמור בו. בית המשפט דחה גם את גרסתו ביחס לתצהיר משנת 2013 וקבע כי עדותו של עורך הדין שערך את המסמך הייתה מפורטת, ברורה ועקבית.
בפסק הדין נקבע כי לאורך השנים יצר הנתבע "מצג מתמשך וחד משמעי" שלפיו אינו בעל הזכויות בחנויות, הן בהתנהגותו והן במסמכים שעליהם חתם. השופטת הוסיפה כי דרישתו, לאחר מות המנוח, לעמוד על הזכות הרשומה סותרת את התנהלותו הקודמת ומהווה "ניצול לרעה של הליכי משפט". היא דחתה גם את טענתו שהשיהוי ברישום על שם התובעת מלמד על ויתור מצדה, וקיבלה את הסברה כי לאחר שקיבלה את החנויות, החזיקה בהן וקיבלה את שכר הדירה, סברה שהעניין הושלם ולא ביררה את מצב הרישום.
בסיכום נקבע כי רישום הנתבע כבעל מחצית מהזכויות אינו משקף כשורה את הזכויות בחנויות וכי המנוח היה בעל מלוא הזכויות בהן ממועד הרכישה. מאחר שבפסק הדין המשפחתי משנת 2015 הועברו לתובעת מלוא זכויות המנוח בחנויות, נקבע שהיא זכאית להירשם כבעלת מלוא הזכויות. כל העלויות והמיסים הכרוכים בהעברה, ככל שיהיו, הוטלו עליה. הנתבע חויב בהוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.
מספר התיק: ת"א 44442-09-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.