בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל בחלקו ערעור של רוכב אופנוע שנפצע בתאונת דרכים בעת שרכב ללא ביטוח חובה, והורה להוסיף לפיצוי שנפסק לו 180 אלף שקל, בתוספת שכר טרחת עורך דין, וכן 10,000 שקל הוצאות בערעור. הרכב השופטות שלומית יעקובוביץ, יעל אילני ואורלי מור-אל קבע כי שתי טעויות בפסק דינו של בית משפט השלום הצדיקו התערבות: אופן חישוב אובדן כושר ההשתכרות וגובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני. יתר קביעות פסק הדין, ובהן אשם תורם של 40% וחיוב נהג משאית ומבטחתו לשפות בשיעור 10%, נותרו על כנן. ערעורי המשיבים נדחו.
התאונה אירעה באוקטובר 2018. המערער רכב על אופנוע, ובנתיב הנגדי נסע אוטובוס ציבורי של אגד. לפי התיאור בפסק הדין, נהג האוטובוס סטה לנתיב הנגדי כדי לעקוף משאית שחנתה בצד הדרך. המערער ניסה להתחמק, איבד שליטה, פגע באוטובוס ונהדף אל המשאית. הוא נפגע בקרסול וביד ימין, עבר שלושה ניתוחים בקרסול וקיבוע ביד, ונקבעה לו נכות רפואית משוקללת בתחום האורתופדי בשיעור של כ-43%.
מאחר שלא היה לאופנוע ביטוח חובה בתוקף, התביעה הוגשה לפי פקודת הנזיקין. התביעה הוגשה נגד נהג האוטובוס והראל חברה לביטוח, ובהמשך גם נגד נהג המשאית והפניקס חברה לביטוח. נהג האוטובוס והראל מצדם הגישו הודעת צד שלישי נגד נהג המשאית והפניקס.
בית משפט השלום בהרצליה קבע כי נהג האוטובוס התרשל וכי סטייתו לנתיב הנגדי גרמה להתנגשות. לצד זאת יוחס למערער אשם תורם של 40%, משום שלא נסע צמוד לשול הימני ולא האט כנדרש בעיקול. התביעה הישירה נגד נהג המשאית והפניקס נדחתה, בין היתר על בסיס תשלום שביצעו הוריו של המערער בגין נזקי המשאית, אך הודעת הצד השלישי התקבלה בחלקה ונקבע שנהג המשאית והפניקס ישיבו 10% מסכום הנזק, לאחר שנקבע כי חניית המשאית יצרה הפרעה לתנועה.
בשאלת הנזק קיבל בית משפט השלום את קביעת המומחה הרפואי, אך העמיד את הנכות התפקודית על 30%. הוא פסק 180 אלף שקל בגין הפסדי שכר לעבר, 890 אלף שקל בגין אובדן השתכרות לעתיד ופנסיה, 75 אלף שקל לעזרת הזולת, 25 אלף שקל להוצאות רפואיות, נסיעות וניידות, ו-162 אלף שקל בגין נזק לא ממוני. סך הנזק הועמד על 1.332 מיליון שקל, ולאחר הפחתת אשם תורם של 40% נקבע פיצוי של 799,200 שקל, לפני שכר טרחה, אגרה והוצאות.
המערער טען בערעור כי שיעור האשם התורם גבוה מדי, וכי ההחלטה שקיבל בשבריר השנייה בעת שהאוטובוס נכנס לנתיבו אינה צריכה להיבחן ב"חוכמה שבדיעבד". הוא השיג גם על שיעור הנכות התפקודית, בסיסי השכר, הפיצוי בגין הפסדי השתכרות והפיצוי בגין כאב וסבל. במהלך הדיון במחוזי, לאחר הערות ההרכב, הודיע שאינו עומד עוד על הערעור בעניין החבות וביקש הכרעה רק בסוגיית הנזק.
נהג האוטובוס והראל טענו בערעורם כי גם אשם תורם של 40% מקל עם המערער, וביקשו להפחית את הפיצויים בגין הפסדי שכר וכאב וסבל. לשיטתם, הפיצוי הלא ממוני צריך להיות לכל היותר בגובה הפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, "כדי שלא ייצא חוטא נשכר". לחלופין ביקשו להגדיל את חלקו של נהג המשאית באחריות. נהג המשאית והפניקס ביקשו לבטל את חיוב השיפוי של 10%, או להפחיתו ל-5%, וטענו כי המשאית חנתה במקום מותר וכי לא היה קשר סיבתי בין החניה לתאונה.
המחוזי אימץ את קביעות בית משפט השלום בסוגיית החבות. בפסק הדין נקבע כי גם חניה במקום שאינו אסור במפורש יכולה, בנסיבות מסוימות, להיחשב חניה שיוצרת סיכון או הפרעה לתנועה. במקרה זה נקבע כי המשאית, שהייתה גדולה ובולטת, חנתה בעיקול ובסמוך לתחנת אוטובוס באופן שחייב אוטובוסים לסטות מהנתיב ולחזור אליו לצורך הכניסה לתחנה. ההרכב קבע כי מסקנת השלום בעניין ההפרעה לתנועה נכונה וכי שיעור האחריות של 10% הוא "מתון והוגן". ערעורי המשיבים בעניין זה נדחו.
גם קביעת הנכות התפקודית בשיעור 30% ובסיס השכר המופחת נותרו על כנם. השופטת מור-אל כתבה כי קביעות אלה נשענו על התרשמות ישירה מהמערער ועל הראיות, לרבות נתוניו האישיים והקושי שלו להתמיד במסגרות עוד לפני התאונה. עם זאת, היא קבעה כי לאחר שבית משפט השלום כבר הפחית את הנכות התפקודית ביחס לנכות הרפואית וגם קבע בסיס שכר נמוך מהשכר הממוצע, הפחתה נוספת באמצעות פסיקת 80% בלבד מחישוב אקטוארי מלא "החמיר יתר על המידה עם המערער".
המחוזי הדגיש כי המערער היה בן 18 וחודשיים בעת התאונה, לפני שהחל לגבש מסלול מקצועי לאורך זמן, וכי לפניו עוד עשרות שנות עבודה. בפסק הדין נקבע כי יש להניח לטובתו שיוכל למצוא את דרכו ולהשתלב בשוק העבודה. השופטת מור-אל כתבה כי בית משפט השלום התאים את הפיצוי לנתוניו האישיים של המערער בשלושה מישורים: נכות תפקודית, בסיס שכר והימנעות מחישוב אקטוארי מלא, וקבעה כי הצטברות שלוש ההתאמות היא "סטייה בולטת משיעור הפיצוי הראוי".
ההתערבות השנייה נגעה לפיצוי בגין כאב וסבל. בית משפט השלום פסק סכום השווה לפי 1.5 מהפיצוי המחושב לפי חוק הפיצויים, בין היתר משיקולי הרתעה בשל הנהיגה ללא ביטוח חובה. המחוזי קבע כי לפי הפסיקה, מי שאינו זכאי לפיצוי מכוח חוק הפיצויים אך מצליח לבסס תביעת נזיקין אינו כפוף לתקרות הפיצוי הקבועות באותו חוק. ההרכב ציין כי כל עוד המחוקק לא קבע מגבלה אחרת, יש לבחון את הפיצוי לפי עקרונות פקודת הנזיקין והשבת המצב לקדמותו, תוך אפשרות לשקול את מכלול הנסיבות, אך בלי כבילה למכפלות של חוק הפיצויים.
במכלול הדברים נקבע להוסיף 180 אלף שקל לפיצוי שישולם למערער. בפסק הדין הוסבר שסכום זה משקף תוספת של 300 אלף שקל לפיצוי הכולל לפני הפחתת האשם התורם, בגין מעבר לחישוב אקטוארי מלא של הפסדי ההשתכרות ותוספת מסוימת לפיצוי הלא ממוני. בנוסף נפסקו למערער 10,000 שקל הוצאות בערעור. התשלום הוטל על נהג האוטובוס והראל, כאשר נהג המשאית והפניקס ישיבו להם 10% בהתאם לחלוקה שנקבעה בבית משפט השלום.
מספר התיק: ע"א 11078-10-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.