בית משפט השלום באשדוד קיבל בחלקה תביעה של דוד נגד אחייניתו, שעסקה בכספי פיצויים שהופקדו בחשבונה, בבעלות בשני כלי רכב ובדרישות כספיות נוספות. השופט יהודה ליבליין חייב את האחיינית לשלם לדוד 30,780 שקל ולהעביר לחזקתו ולבעלותו רכב שברולט קורבט ורכב BMW. בנוסף נפסקו לטובתו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15 אלף שקל. לצד ההכרעה הכספית קבע השופט, על יסוד הראיות בהליך, כי השניים פעלו יחד להברחת נכסי התובע, לפחות מגרושתו וככל הנראה גם מנושים נוספים, והורה לצדדים לנמק מדוע לא יועבר פסק הדין לכונס הנכסים הרשמי ולמחלקת החקירות ברשות המסים.
עורכי הדין שלנו
ברקע התביעה עמד פיצוי ששולם לאמו המנוחה של התובע לאחר שעדרי צאן של המשפחה הושמדו בשל מחלת הברוצלוזיס. בפסק דין קודם נפסק לה פיצוי, ולאחר ניכוי שכר טרחת עורכי דין התקבל סכום של 840 אלף שקל. הכסף הועבר לחשבון האחיינית בהסכמת בני המשפחה. התובע טען כי מלוא הסכום נועד לו, וכי האחיינית החזיקה בו בנאמנות. הנתבעת טענה מנגד כי הוא זכאי רק ל-70% מהכסף, בהתאם לכתב הוראות מוקדם, בעוד 30% נותרו שייכים לסבתה המנוחה ובהמשך לאמה, היורשת היחידה שלה.
בית המשפט דחה את טענת התובע לזכאות למלוא הפיצוי. בכתב ההוראות הראשון נקבע כי התובע יקבל 70% מהכספים ואמו 30%, ובכתב הוראות מאוחר יותר, שהורה להעביר את הכספים לחשבון הנתבעת, לא נכתב כי החלוקה השתנתה. השופט ציין כי התובע לא הציג מסמך שבו אמו ויתרה על חלקה, ואף לא זימן את עורך הדין שערך את כתב ההוראות השני. בית המשפט קבע כי התובע היה זכאי ל-588 אלף שקל, שהם 70% מתוך 840 אלף שקל.
הדיון חשף גם את הסיבה שבגללה כספים ורכבים של התובע הוחזקו או נרשמו על שם אחייניתו. בתצהירו כתב התובע כי לא יכול היה לקבל את הכספים לחשבונו "בשל סיבות אישיות, לרבות גירושיי ורצוני להבטיח כי יוותרו כספים שיבטיחו את עתיד בתי". במהלך המשפט ניסה להציג הסבר אחר, שלפיו תכנן לרכוש בית גדול עבורו ועבור אחייניתו. בית המשפט לא קיבל את הגרסה המאוחרת וקבע: "התובע והנתבעת בצוותא חדא פעלו להברחת נכסיו של התובע, למצער מגרושתו, אך ככל הנראה גם מנושים נוספים".
חלק מרכזי נוסף במחלוקת נגע לרכב שברולט קורבט שנרכש בסמוך לאחר קבלת כספי הפיצויים. הרכב נרשם על שם האחיינית, אך הוחזק ושימש את התובע. מתוך מחיר הרכישה שולמו 300 אלף שקל מכספי הפיצויים, והאחיינית נטלה הלוואה של 220 אלף שקל. התובע טען בכתב התביעה כי ההלוואה "משולמת ע״י התובע", ובתצהירו אף טען כי העביר לה תשלומים מדי חודש. ואולם בחקירה הנגדית, כאשר נשאל על כך, השיב: "אני משלם הלוואה מכיסי? לא. איפה זה כתוב". השופט קבע כי פירעון ההלוואה נעשה מיתרת חלקו של התובע בכספי הפיצויים.
בית המשפט קבע כי על התובע לשאת בקרן ההלוואה בסך 220 אלף שקל, וכן ב-23,020 שקל מרכיב הריבית עד להגשת התביעה. בנוסף נקבע כי יש לקזז 40 אלף שקל בגין רכב קיה פיקנטו שהיה בבעלות הנתבעת ונמסר בעסקת טרייד אין במסגרת רכישת השברולט. לאחר הקיזוזים נותרו 4,980 שקל מכספי הפיצויים שעל הנתבעת להשיב לתובע. במקביל ניתן צו הצהרתי שלפיו התובע הוא בעל השברולט, והנתבעת נדרשה לשתף פעולה בהעברת הבעלות אליו.
מחלוקת נפרדת נגעה לרכב BMW שנרשם על שם הנתבעת והיה בחזקתה. התובע טען כי הרכב נמסר לה לשימוש זמני בלבד, ואילו הנתבעת טענה כי הוא ניתן לה במתנה. בתצהירה טענה כי הרכב ניתן לה כבר ב-2019, אך בחקירה הנגדית קשרה את המתנה לרכישת השברולט ב-2021. בית המשפט מצא סתירה בגרסאותיה וקבע כי הרכב נמסר לשימוש ולא במתנה. השופט כתב כי "רכב ה BMW ניתן לנתבעת לשימושה ולא כמתנה", ולכן היה עליה להשיבו כאשר התובע דרש זאת.
התובע דרש גם דמי שימוש ברכב ה-BMW בסך 3,500 שקל לחודש. הצעת המחיר שהגיש לצורך הוכחת הסכום לא התקבלה כבסיס מתאים, בין היתר משום שלא הוגשה באמצעות עורכה ולא התאימה לגילו של הרכב. עם זאת, בית המשפט סבר שניתן לאמוד את דמי השימוש על בסיס הנתונים שהוצגו, וקבע סכומים חודשיים יורדים לאורך התקופה. בסך הכול חויבה הנתבעת ב-25,800 שקל עבור 46 חודשי שימוש, ונקבע גם כי עליה להעביר את הבעלות ברכב לתובע, כשהוא יישא בעלויות הרישום.
לעומת זאת, כמה רכיבים אחרים בתביעה נדחו. התובע טען כי הלווה לאחייניתו 48,700 שקל לצורך רכישת דירה וכי מסר לה תכשיטי זהב בשווי 15 אלף שקל לשמירה. הנתבעת הכחישה את שתי הטענות. בית המשפט קבע שהראיות שהציג התובע אינן מספיקות: עדותו בעניין ההלוואה נותרה למעשה עדות יחידה של בעל דין שלא נתמכה במסמכים מתאימים, והטענה על התכשיטים הייתה דלה ולא כללה פירוט מספק על סוגם, מספרם, מועד מסירתם או שוויים.
גם דרישה לסכום נוסף של 30 אלף שקל, שנזכר בכתב ההוראות הראשון, נדחתה. השופט קבע כי הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים ולכן מדובר בהרחבת חזית. עוד נקבע כי לפי נוסח כתב ההוראות, מי שנדרשו להעביר את הסכום היו עורכי הדין שהחזיקו בכספים, ולא הנתבעת.
רכיב נוסף נגע לדמי שכירות מחנות בשוק העירוני בבאר שבע. התובע טען כי האחיינית גבתה דמי שכירות והייתה צריכה להעביר לו שמינית מהם מכוח חלקו בעיזבון אביו. במהלך ההליך חזר בו מהטענה ביחס לאחת משתי החנויות, ולגבי החנות שנותרה קבע בית המשפט כי לא הוצגו הסכמי שכירות, עדות של שוכר או ראיות על אופן התשלום. בית המשפט הוסיף כי דפי החשבון של הנתבעת לא הראו הפקדות של דמי השכירות, ודחה גם רכיב זה.
בסיום פסק הדין קבע השופט כי התביעה מתקבלת בחלקה וחייב את הנתבעת לשלם לתובע 30,780 שקל, המורכבים מיתרת כספי הפיצויים ומדמי השימוש ברכב ה-BMW, ולהעביר אליו את שני כלי הרכב. מעבר לכך, השופט התייחס להתנהלות הצדדים וציין כי היא מעלה לכאורה גם שאלות ביחס לעבירות על חוקי מס וחוקים כלכליים. לפני החלטה אם להעביר את פסק הדין לכונס הנכסים הרשמי ולמחלקת החקירות ברשות המסים, ניתנה לצדדים אפשרות לנמק עד 30 בנובמבר 2026 מדוע יש להימנע מכך.
ת"א 6045-06-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.