בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה תביעה כספית רחבת היקף שהגיש גרוש נגד גרושתו, שבמרכזה דרישה להשבת מאות אלפי שקלים ששילם לצורך רכישת דירה שנרשמה על שמה, וקיבל רק חלק קטן מתביעה נוספת שעסקה בתשלומים עבור דירה שכורה לאחר הפרידה. השופט משה בראון קבע כי על הנתבעת להשיב לתובע 9,140 שקל בלבד, בעוד שהתובע חויב לשלם לה 50 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין שתי התביעות.
התביעה הראשונה, שהוגשה באוגוסט 2019, עמדה על 1,023,100 שקל וכללה גם סעדים בעניין רכב מרצדס, ריהוט, תכולת הבית ומשכנתא. עיקרה היה דרישה להשבת הכספים ששילם התובע עבור דירה שנרכשה על שם הנתבעת. התביעה השנייה, שהוגשה בנובמבר 2023, עמדה על 71,644 שקל ועסקה בין היתר בתשלומי שכירות, ארנונה, ועד בית, חשמל ומים, חיובי כרטיס אשראי והוצאות שנגרמו לתובע בעקבות הליכים עם משכירת הדירה שבה התגוררה הנתבעת עם ילדי הצדדים לאחר הפרידה.
ברקע המחלוקת עמדו שני הסכמי ממון. בהסכם משנת 2015 הוסדרה חלוקת רכוש שנצבר בין הצדדים, ובהסכם נוסף מ-2018 נקבע משטר של הפרדה רכושית מלאה. ימים ספורים לאחר אישור ההסכם השני רכשה הנתבעת דירה שנרשמה על שמה בלבד. לפי פסק הדין, התובע העביר לצורך הרכישה כ-1.149 מיליון שקל, ובהמשך שילם גם כמה תשלומי משכנתא. המחלוקת המרכזית הייתה אם הכספים הללו היו הלוואה או השקעה משותפת, כפי שטען התובע, או פירעון חוב קיים כלפי הנתבעת מכוח הסכם 2015, כפי שטענה הנתבעת.
התובע ביסס את דרישת ההשבה בין היתר על עשיית עושר ולא במשפט וטען כי הנתבעת קיבלה את הכספים "ללא שהוצג מקור משפטי תקף המקנה לה זכות להחזיק בכספים אלה". הוא טען גם כי הוסכם שהדירה תימכר בעתיד והרווחים יחולקו, או שהנתבעת תשיב לו את כספי ההלוואה.
הנתבעת טענה מנגד כי התשלומים עבור הדירה היו חלק מפירעון חוב של 1.2 מיליון שקל שנבע מהסכם 2015 ומחלוקת על כספי מכירת שתי דירות משותפות. לדבריה, לא מדובר בהלוואה או בשותפות אלא ב"תשלום לפירעון חובו של התובע כלפיה". היא טענה גם כי תשלומי המשכנתא נועדו להשלים את אותו חוב.
בית המשפט דחה את דרישת ההשבה. השופט בראון קבע כי אף שהסכם 2018 אינו מזכיר את החוב הנטען, התובע עצמו העיד שהסכם 2015 נשאר בתוקף גם לאחר ההסכם המאוחר. כאשר נשאל אם ההסכם הראשון בתוקף השיב: "ברור שכן", ובהמשך אמר כי זו הייתה הבנת שני הצדדים "100 אחוז כן". על רקע הדברים קבע בית המשפט כי "התובע אינו יכול לטעון דבר והיפוכו על פי האינטרסים המשתנים שלו מתביעה לתביעה", וכי הוא מושתק מלטעון שהסכם 2015 חסר תוקף.
בית המשפט הוסיף כי אם התובע טוען שפרע את החוב שנקבע בהסכם 2015, הנטל להוכיח את הפירעון מוטל עליו. לפי פסק הדין הוא לא הציג ראיות מספקות לתשלומים אחרים שלטענתו סילקו את החוב, וגם לא הוכיח שהכספים שהעביר לרכישת הדירה היו הלוואה או השקעה משותפת. השופט ציין כי קשה ליישב טענה לשותפות לא מתועדת עם התנהלות הצדדים, שהקפידו לערוך הסכמים מפורטים ולהסדיר הפרדה רכושית. נקבע כי ההסבר הסביר יותר הוא שהעברות הכספים עבור הדירה סילקו את החוב שנקבע בהסכם 2015. לכן נדחתה הדרישה להשבת 975 אלף שקל שנכללה בכתב התביעה בגין כספי הרכישה.
גם רכיבים נוספים בתביעה הראשונה נדחו. התובע דרש 9,100 שקל בגין שכירות והוצאות מדור לחודש פברואר 2019, אך בית המשפט קבע כי עזיבתו את הדירה אינה מקימה זכות אוטומטית להשבת התשלומים ששולמו אז, במיוחד כאשר הדירה שימשה גם את ילדי הצדדים. דרישה להשבת 12 אלף שקל בגין הוצאות החזקת הדירה נדחתה, לאחר שנקבע כי התובע לא הוכיח את הסכום הנטען וכי חלק מהתשלומים כבר נכרכו בהליכים בבית הדין הרבני.
התובע דרש גם דמי שימוש ברכב מרצדס שהיה רשום על שמו. בית המשפט קבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו מכריע לבדו את שאלת הבעלות, ובנסיבות העניין ראה ברכב רכוש משותף ששימש את המשפחה. לכן נדחתה הדרישה לדמי שימוש. גם דרישה להשבת 3,000 שקל בגין שימוש בכרטיס האשראי נדחתה. בית המשפט קבע כי אמנם היה על הנתבעת לקבל רשות לפני שימוש בכרטיס אחרי הפרידה, אך חלק מההוצאות נגעו לילדים, ובנסיבות ההליכים שהתנהלו בבית הדין הרבני לא קמה זכות להשבה.
הסעדים הלא כספיים שנכללו בתביעה הראשונה, ובהם השבת הרכב, חלוקת הריהוט ואיסוף חפצים, נזנחו בסיכומי התובע. בית המשפט קבע שאין צורך לדון בהם והם נדחו. בסיכום התביעה הראשונה נקבע כי התביעה הכספית נדחית במלואה.
בתביעה השנייה נדרש בית המשפט להוצאות שהצטברו סביב הדירה השכורה שבה נשארה הנתבעת עם הילדים לאחר שהתובע עזב. בעקבות הליכים של המשכירה חויבו בני הזוג, ביחד ולחוד, בתשלום חוב שכירות והוצאות, והתובע שילם בפועל את החיוב. בית המשפט בחן את היחסים הפנימיים בין בני הזוג ואת הקשר בין תשלומי השכירות לבין חיובי מזונות ומדור שנדונו בבית הדין הרבני.
השופט קבע כי לגבי התקופה שעד גירושי הצדדים, ב-19 ביולי 2019, התובע אינו זכאי להשבה. הוא הסתמך על החלטת בית הדין הרבני שקבעה כי אין להשיב לו תשלומים שכבר שולמו בגין שכירות, אחזקת הבית וחיובי כרטיס אשראי, משום שבנסיבות שנדונו יש לראות בהם תשלומי מזונות או מדור שכבר נצרכו. בית המשפט קבע כי קיים באותה תקופה "מקור חוקי" לחיוב התובע בתשלומים.
לעומת זאת, ביחס לתקופה שלאחר הגירושין נקבע כי זכות הנתבעת למזונות אישה פקעה, ולכן עליה להשיב לתובע את החלק ששילם במקומה. מאחר שהתובע עדיין נשא בחובת מדור הילדים, הפחית בית המשפט 40% מדמי השכירות עבור חלקם. מתוך החלק היחסי של התשלום לאחר הגירושין, 15,230 שקל, נקבע כי הנתבעת תשיב 9,140 שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19 ביולי 2019. שאר רכיבי התביעה השנייה נדחו.
בסופו של דבר, לנוכח דחיית התביעה הראשונה והקבלה המצומצמת של התביעה השנייה, חייב בית המשפט את התובע לשלם לנתבעת 50 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
מספר התיק: תלה"מ 19364-08-19.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.