בית משפט השלום בתל אביב-יפו נתן צו שיקום כלכלי לבני זוג בהליכי חדלות פירעון וקבע כי כל אחד מהם ישלם 3,000 שקל בחודש במשך 45 חודשים, ובסך הכל 6,000 שקל לחודש לתא המשפחתי. הנאמן ביקש לקבוע תשלום כולל של 7,000 שקל בחודש למשך 48 חודשים, ואילו בני הזוג ביקשו להותיר את צו התשלומים הזמני שנקבע על 2,500 שקל לכל אחד. השופט אריה ביטון קבע סכום ותקופה המצויים בין העמדות, תוך מתן משקל להכנסות בני הזוג, למצבו הרפואי של אחד מהם ולהתנהלותם בתקופת הביניים.
עורכי הדין שלנו
ההחלטה ניתנה בשני תיקי חדלות פירעון של בני זוג צעירים, הורים לשני קטינים. לפי ההחלטה, בתיקו של אחד מבני הזוג הוגשו חובות בסך 631,579 שקל, ובתיקה של בת הזוג חובות בסך 471,770 שקל, כאשר מרבית החובות חופפים בין שני התיקים. ביוני 2025 נערך דיון שבו ניתנה לבני הזוג הזדמנות נוספת להסיר מחדלים, להגיש דוחות דו-תקופתיים ולעמוד בחובות ההליך. באותו שלב נקבע תשלום זמני של 2,500 שקל לכל אחד מהם.
בדוח המעדכן טען הנאמן כי בני הזוג לא עמדו כנדרש בחובות ההליך וצברו פיגורים משמעותיים, אף שלא נמצאה אינדיקציה לחוסר תום לב ביצירת החובות. הם הגישו דוחות דו-תקופתיים לחודשים יוני עד נובמבר 2025, אך לפי הדוח אלה לא היו מלאים משום שלא צורפו דפי חשבון בנק לתקופה הרלוונטית.
מחלוקת נוספת נגעה להכנסות. לפי הנאמן, בני הזוג דיווחו על הכנסה משפחתית נטו של 27,455 שקל בחודש, בעוד מתלושי השכר עלה לטענתו שסכום ההכנסה בפועל הוא 31,322 שקל. בדוח צוינה גם "מפרעה" חודשית בסך 3,508 שקל שהופיעה בתלושי השכר של בת הזוג ולא נכללה בדיווחיה, ונקבע שההסבר בעניין זה דורש בירור נוסף מול המעסיק. בנוסף ציין הנאמן כי ההכנסות לא כללו קצבת נכות בסך 2,455 שקל שקיבל בן הזוג בתקופה מסוימת.
על בסיס הנתונים הללו ביקש הנאמן "להשית עליהם תשלום חודשי בסך 7,000 ₪", כלומר 3,500 שקל לכל אחד, לתקופה של 48 חודשים, וכן לחייב אותם לסלק את הפיגורים שנצברו. לשיטתו, אף שלבני הזוג פוטנציאל כלכלי והכנסות משמעותיות, התנהלותם בפועל העידה על קושי בעמידה בהוראות ההליך ובניהול החובות.
בני הזוג טענו מנגד כי "הדוח מבוסס על תשתית עובדתית שגויה". הם חלקו על תיאורם כצעירים, בריאים ובעלי פוטנציאל השתכרות גבוה, והצביעו על נכות רפואית צמיתה בשיעור 64% של בן הזוג בשל מצב רפואי מורכב. לטענתם, הנאמן הסתמך על נתוני ברוטו ועל רכיבי שכר שטרם הובהרו, בעוד הוצאות המחיה שלהם גבוהות יותר. הם ביקשו למעשה להשאיר את רמת התשלום הזמנית, שלטענתם משולמת כבר תוך מאמץ ניכר.
בית המשפט עמד על סעיף 163 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, שלפיו תקופת התשלומים בצו שיקום עומדת ככלל על שלוש שנים, אך ניתן לקבוע תקופה קצרה או ארוכה יותר בהתאם לנסיבות. בין השיקולים להארכת התקופה נמנים חוסר שיתוף פעולה, הפרת חובות ההליך או התנהלות בעייתית בתקופת ההליך. לצד זאת נדרש בית המשפט לאזן בין האפשרות של היחיד לצאת לדרך חדשה, זכות הנושים לקבל פירעון ואינטרס הציבור בשיקום כלכלי אמיתי.
השופט קבע כי מצבו הרפואי של בן הזוג הוא שיקול רלוונטי בקביעת יכולת ההחזר. עם זאת כתב כי "אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק הפחתה משמעותית של צו התשלומים", משום שבני הזוג עובדים ומשתכרים בפועל הכנסה חודשית ניכרת. כלומר, הנכות לא התעלמה מן החישוב, אך גם לא הכריעה לבדה את גובה התשלום.
משקל ניתן גם להתנהלות בתקופת הביניים. בית המשפט קיבל את עמדת הנאמן שלפיה בני הזוג לא עמדו במלוא חובות ההליך וצברו פיגורים משמעותיים. לפי ההחלטה, התנהלות זו מצדיקה תוכנית פירעון ממושכת יותר מן התקופה הרגילה של שלוש שנים.
בסיכום האיזון הורה בית המשפט על תשלום חודשי של 3,000 שקל לכל אחד מבני הזוג, במשך 45 חודשים. השופט קבע כי סכום זה מותיר בידיהם הכנסה פנויה למחיה ובה בעת נותן ביטוי לאינטרס הנושים ולתכלית השיקום. בני הזוג נדרשו גם לסלק את חובות הפיגורים עד תום תקופת השיקום ולהמשיך להגיש לנאמן דוחות חצי-שנתיים כדין.
ההחלטה מבהירה כי צו השיקום אינו מונע מהנאמן לפעול למימוש זכויות כספיות שאינן מוגנות ושעל פי הדין שייכות לקופת הנשייה. בכך נשמרת לצד תוכנית התשלומים האפשרות להגדיל את קופת הנשייה באמצעות זכויות נוספות, ככל שקיימות והדין מאפשר את מימושן.
מספרי תיקים: חדל״פ 65165-03-24 וחדל״פ 42712-03-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.