בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו קיבל בחלקה תביעה של צלם מקצועי נגד ערוץ יהודי ישראלי בע"מ, אך קיבל גם את התביעה שכנגד של החברה בסכום גבוה יותר. הרשם הבכיר גיא אבגי קבע כי החברה תשלם לצלם 7,580 שקל בגין תשלום עבור עבודתו ושעות נוספות, ואילו הצלם ישלם לחברה 17,043 שקל בעקבות החזקת ציוד צילום. לאחר קיזוז החיובים נקבע כי הצלם ישלם לחברה 9,463 שקל. כל צד יישא בהוצאותיו.
עורכי הדין שלנו
התובע טען כי סיפק לנתבעת שירותי צילום כפרילנסר בחודשים ינואר עד מרץ 2026 וכי החברה הפרה את ההסכמות עמו. תביעתו הועמדה על 37,700 שקל וכללה דרישה לתשלום עבור עבודה, נסיעות ושעות נוספות, פיצוי בגין עוגמת נפש, ניסיון סחיטה ואיומים, וכן פיצוי בגין אובדן הכנסה ודמי ביטול.
לטענתו, החברה מחקה שעות עבודה מרישומיה, לא שילמה בגין זמני נסיעה, חישבה שעות נוספות לפי תעריף מופחת וביטלה שלושה ימי עבודה בצפון ללא פיצוי. הוא טען עוד כי החברה הלינה תשלום, הפעילה עליו לחץ ושלחה לו צילום של תלונה במשטרה. בין היתר טען כי מפיק מטעמה אמר לו שהוא "חי בסרט" והוסיף "לטובתך תענה לטלפונים".
מחלוקת נוספת נגעה לציוד צילום מסוג LiveU שנותר בידי התובע. בהליך קודם בבית משפט השלום בירושלים ביקשה החברה צו להשבת הציוד. באותו הליך נקבע כי סכום שאינו שנוי במחלוקת, כ-9,606 שקל, יועבר לצלם, כי 6,080 שקל נוספים יופקדו בקופת בית המשפט וכי עליו להשיב את הציוד.
החברה טענה מנגד כי שילמה את מלוא הסכום שלא היה שנוי במחלוקת, כי התובע הוא נותן שירותים עצמאי ולא עובד, וכי התשלום שסוכם היה עבור שעות עבודה בפועל בתוספת החזר נסיעות לפי קילומטרים, ולא עבור זמן הנסיעה. היא טענה שלא התחייבה לדמי ביטול וכי הפנייה למשטרה נעשתה רק לאחר שהתובע הודיע שהוא מחזיק בציוד ומתנה את השבתו בתשלום. ביחס להתנהלותו טענה כי הוא "פעל בבריונות ובחוסר תום לב קיצוני".
בתביעה שכנגד דרשה החברה 22,741 שקל. היא טענה כי התובע עיכב שלא כדין ציוד שידור ששוויו יותר מ-90 אלף שקל, וכי בשל כך נגרמו לה תשלומי שכירות והוצאות משפט. התובע טען בתגובה כי הייתה לו זכות עיכבון בשל החוב כלפיו וכי החברה לא הוכיחה שנגרמה לה הוצאה עודפת, משום שלטענתו התשלום לספק הציוד היה תשלום קבוע. הוא טען כי התביעה שכנגד ודרישת שכר הטרחה הן "ניסיונות של תאגיד תקשורת גדול להלך אימים, ולבצע השתקה כלפי צלם פרילנסר".
בדיון התברר כי מתוך רכיב התביעה שעסק בתשלום עבור עבודה, נסיעות ושעות נוספות נותרה מחלוקת של 6,080 שקל בלבד, לאחר שהחברה שילמה 9,606 שקל. בית המשפט ציין כי שני הצדדים התקשו להסביר כיצד חושבו הסכומים וכי לא הוצג חוזה מסודר. מהודעות שהוחלפו ביניהם עלה כי יום עבודה של תשע שעות תומחר ב-850 שקל וכי עבור נסיעות סוכם על 1.3 שקל לקילומטר, אך הצדדים חלקו בשאלה מתי מתחיל זמן העבודה וכיצד יש לחשב שעות נוספות.
הרשם אבגי כתב כי ההכרעה נעשית לפי מאזן ההסתברויות, וכי במקרה של תיקו ראייתי תביעת מי שנושא בנטל ההוכחה נדחית. לאחר בחינת המסמכים קבע: "יש לקבל את עמדת התובע, ולו בדוחק". הוא הסתמך על פירוט ימי העבודה והשעות הנוספות שהציג התובע ועל הודעה שממנה עלה כי ימי עבודה בצפון בוטלו. עוד ציין כי התובע הציג בדיון הודעות טקסט מעבודה שנעשתה לכאורה בשעות לילה מאוחרות, וכי הדבר לא הוכחש.
לעומת זאת, דרישת התובע לפיצוי של 16,014 שקל בגין עוגמת נפש, איומים וניסיון סחיטה נדחתה. בית המשפט קבע: "לא מצאתי במסמכים שהוצגו איומים או ניסיון סחיטה". נקבע כי הגשת תלונה במשטרה, הודעה על אפשרות לחיוב בגין ציוד הצילום, הודעה על קיזוז ומכתב התראה של עורך דין אינם כשלעצמם איומים או סחיטה. בית המשפט אף התרשם שהחברה ניסתה ליצור קשר עם התובע כדי להגיע למתווה לסיום המחלוקת.
גם הדרישה הנפרדת ל-6,000 שקל בגין אובדן הכנסה ודמי ביטול לא התקבלה כרכיב נוסף. נקבע כי הסכום לא הוכח וכי ממילא הוא כבר נכלל בחישוב של 15,686 שקל שנתבע במסגרת רכיב העבודה והימים שבוטלו. בסיכום חלק זה קבע בית המשפט כי הצלם זכאי ל-6,080 שקל בגין עבודתו ושעות נוספות. בהתאם להסכמת הצדדים לפסיקת תוספת בדרך של פשרה, נוספו 1,500 שקל, כך שהחברה חויבה ב-7,580 שקל.
בתביעה שכנגד התמקד הדיון בזכות העיכבון. בית המשפט קבע כי היה חוב תקף, לפחות בחלקו, אך בחן גם אם עיכוב הציוד נעשה בתום לב. בפסק הדין נכתב כי היה קושי בהתנהלות התובע, משום שלא נענה לניסיונות לסיים את המחלוקת לפני פתיחת ההליך, וכי התנהלותו תוארה למעשה כגישה של "שלמו לי מה שדרשתי, או שלא אשיב הציוד".
הרשם הפנה גם להחלטה שניתנה בהליך הקודם בירושלים, שבה נקבע כי המשך החזקת ציוד ששוויו גבוה בהרבה מסכום החוב אינו מידתי, במיוחד כאשר החברה הציעה לשלם ולהפקיד את מלוא הסכום הנומינלי שנדרש. בפסק הדין הנוכחי נקבע באותו כיוון כי עיכוב הציוד בשל מחלוקת על 15,686 שקל "אינה בהלימה לשוויו של הנכס המעוכב, והנזק שנגרם כתוצאה מכך".
החברה טענה כי שילמה דמי שכירות בגין הציוד בתקופת העיכוב. הצדדים הסכימו כי הציוד הוחזק 41 ימים וכי אם רכיב זה יתקבל, סכום השכירות הרלוונטי הוא 16,403 שקל. בית המשפט קיבל את גרסת החברה בנושא וקבע כי התובע לא הצליח לסתור את הטענה ששולם הסכום הנדרש עבור ימי השכירות. בפסק הדין נקבע כי חיובו של התובע בתביעה שכנגד עומד על 17,043 שקל.
באשר להוצאות, בית המשפט לא פסק סכום לטובת אף אחד מהצדדים. הוא ציין מצד אחד כי התובע החזיק בציוד וגרם לחברה נזקים שניתן היה להימנע מהם, ומצד שני כי החברה שילמה את הסכום שאינו שנוי במחלוקת רק לאחר שנוהל ההליך הקודם בנושא השבת הציוד. לפיכך נקבע שכל צד יישא בהוצאותיו.
ת"ק 75065-03-26
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.