בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קיבל ערעור של בן בגיר בעל מוגבלות על החלטת הממונה על תשלום גמלאות שדחתה את תביעתו לקצבת שאירים בעקבות מות אביו, גמלאי המדינה. בית הדין קבע כי במועד פטירת האב לא הייתה למערער "הכנסה כדי מחייתו", וכי התמיכה שקיבל מכוח צוואה ובהמשך מכוח הסכם בין האחים אינה משנה את המסקנה. עניינו הוחזר לממונה כדי שתיבחן השאלה שלא נבדקה בהחלטה המקורית: האם המערער מסוגל לעבוד ולכלכל את עצמו.
עורכי הדין שלנו
הערעור, שנדון לפני סגן הנשיאה עמי רוטמן ונציגי הציבור בועז סנדרוב ואורית שפירא הימן, עסק בהחלטה ממאי 2024. הממונה דחתה את התביעה לקצבת שאירים לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), בנימוק שלמערער יש הכנסה כדי מחייתו בשל כספים שהוא מקבל מאחיו מכוח התחייבות שנחתמה בעקבות צוואת אביהם.
לפי פסק הדין, המערער הוא בעל מוגבלות פיזית ונפשית, נקבעה לו נכות רפואית משוקללת לצמיתות בשיעור 77% ו-100% אי כושר, והוא מקבל קצבאות נכות וניידות מהמוסד לביטוח לאומי. לאורך חייו נתמך בידי משפחתו, ולאחר פטירת אביו בספטמבר 2021 נחתמו בין האחים כתב התחייבות והסכם יורשים שבמסגרתם הסתלק המערער מירושת האב, ואחיו התחייבו לדאוג לצרכיו באמצעות כספי הירושה.
המערער טען כי הוא עומד בתנאי חוק הגמלאות ובנוהל הפנימי העוסק בשאיר שאינו עומד ברשות עצמו. לשיטתו, תמיכת המשפחה היא "תמיכה על ידי אחר" ואינה הכנסה כדי מחיה. הוא הסתמך על הלכה קודמת שלפיה תמיכה כלכלית שמקבל שאיר מאחר אינה שוללת קצבת שאירים, וטען שאין הצדקה להבחין בין תמיכה משפחתית וולונטרית לבין תמיכה שהוסדרה בצוואה או בהסכם. עוד טען כי יש לבחון את מצבו במועד פטירת האב, וכי באותו מועד לא הייתה לו הכנסה רלוונטית מעבר לקצבאות שהנוהל מחריג.
המדינה טענה מנגד כי "לא נפל פגם בהחלטת הממונה על הגמלאות", וכי במועד פטירת האב היו למערער זכויות כלכליות שמקורן בירושה ובהתחייבויות שנעשו בעקבותיה. לשיטתה, הכנסה חודשית מכוח צוואה והסכם בין יורשים היא הכנסה לצורך מבחן הזכאות, והלכה ישנה שעליה הסתמך המערער עסקה בתמיכה וולונטרית ולכן אינה מתאימה לנסיבות המקרה. המדינה הוסיפה כי הזכאות נבחנת במועד האירוע המזכה וכי התנאים הקבועים בחוק הם מצטברים.
חוק הגמלאות מגדיר, לעניין ילד של נפטר, מי שאינו עומד ברשות עצמו כמי שאין לו הכנסה כדי מחייתו ואינו מסוגל לכלכל את עצמו. נוהל השאיר של המדינה מפרט שני מבחנים מצטברים: מסוגלות לעבוד והיעדר הכנסה כדי מחיה. הוא גם מחריג מן ההכנסה קצבאות נכות וניידות מסוימות, ומאפשר בנסיבות חריגות להביא בחשבון הוצאות רפואיות חריגות.
בית הדין התמקד תחילה במועד פטירת האב, 11 בספטמבר 2021. הוא קבע כי עצם קיומה של צוואה באותו מועד לא העניק למערער זכויות מעשיות בירושה, כל עוד הצוואה לא קוימה. מאחר שבאותו זמן שולמו למערער קצבאות מן הביטוח הלאומי שהנוהל אינו מביא בחשבון, והוא לא התגורר בדיור שמומן בידי המדינה, נקבע כי "במועד פטירתו של האב, 11.9.2021, לא היתה למערער הכנסה כדי מחייתו".
בית הדין מצא גם פגם בסדר הבדיקה שביצעה הממונה. לפי הנוהל, היה על המדינה לבדוק תחילה אם המערער מסוגל לעבוד ולכלכל את עצמו, ורק אם ייקבע שאינו מסוגל לכך לעבור לשאלת ההכנסה. בפועל, קבע בית הדין, המדינה בחנה תחילה את ההכנסה ולא בדקה כלל את המסוגלות לעבוד. בשל כך הוחלט להחזיר את עניינו לממונה לבחינה נוספת.
פסק הדין לא הסתפק במצב במועד פטירת האב והתייחס גם לתקופה שלאחר קיום הצוואה. בית הדין דחה את ניסיונה של המדינה להבחין בין תמיכה משפחתית רגילה לבין הכנסה מכוח צוואה או הסכם בין אחים. ההרכב קבע כי "תמיכה משפחתית אינה מהווה הכנסה של היתום", וכי ההכנסה החודשית שהאב ביקש להקנות בצוואתו דומה במהותה למתנה ולתמיכה משפחתית. גם ההסכם בין האחים, שהחליף את הצוואה, לא שינה לשיטת בית הדין את אופי התשלום לצורך מבחן ההכנסה.
בית הדין הוסיף כי תוצאה אחרת עלולה ליצור תמריץ למורישים לנשל שאירים מן הצוואה כדי לא לפגוע בזכאותם לקצבה, ובכך להעביר נטל גדול יותר לקופה הציבורית. הוא גם דחה את ניסיונה של המדינה להקיש ממבחן של הכנסה רעיונית בחוק הבטחת הכנסה, וקבע כי מדובר בהסדרים משפטיים בעלי רציונלים שונים וכי בחוק הגמלאות אין הוראה מקבילה המתייחסת להכנסה רעיונית.
בסופו של דבר התקבל הערעור במובן של החזרת התיק לממונה על הגמלאות לבחינה נוספת של מסוגלות המערער לעבוד ולכלכל את עצמו, תוך התחשבות בקביעות פסק הדין בנוגע להכנסה. המדינה חויבה לשלם למערער הוצאות בסך 10,000 שקל.
על"ח 37963-05-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.