בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את בקשת ש ח ל טלרפואה בע"מ לבטל החלטת בורר שהעמידה את התמורה שעליה לשלם בגין מימוש אופציה לרכישת יתרת מניות על 28,903,365 שקל. השופטת העמיתה יהודית שבח אישרה את החלטת ההבהרה של הבורר עו"ד ראובן בכר מ-26 בינואר 2026 כפסק בוררות משלים, וחייבה את מבקשת הביטול לשלם למשיבים 100 אלף שקל הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דין.
בלב המחלוקת עמדה טענת החברה שלפיה הבורר חרג מסמכותו כאשר הפך את החישוב החשבונאי לחיוב כספי אופרטיבי. שחל טענה כי החלטת ההבהרה ניתנה "בחוסר סמכות, בניגוד לדין ובניגוד להסכמת הצדדים", וכי הבורר הוסמך לכל היותר לתת "סעד הצהרתי ומוסכם לגבי אופן חישוב התמורה... ולא סעד כספי-אופרטיבי". מנגד טענו המשיבים כי ההבהרה נדרשה כדי להפוך את פסק הבוררות לאופרטיבי ובר-אכיפה. בא כוחם ניסח זאת בפני הבורר במילים: "באנו לאדוני כדי לקבל פסק בוררות ולקבל כסף. לא באנו לקבל פוסטר".
הרקע להליך הוא הסכם מ-25 באוגוסט 2021 שבמסגרתו רכשה שחל מהמשיבים 70% מהון המניות במדישור בע"מ ובמדיטון רשת מרכזים רפואיים בע"מ. ההסכם העניק למוכרים אופציית PUT, שאפשרה להם בתקופה שנקבעה לחייב את שחל לרכוש את מלוא יתרת החזקותיהם. התמורה נועדה להיקבע לפי נוסחה המבוססת, בין היתר, על EBITDA מנורמל ועל החוב הפיננסי נטו או העודף הפיננסי.
בספטמבר 2024 מסרו המוכרים הודעה על מימוש האופציה. אז התגלעה מחלוקת בשאלה מי הוא "רואה החשבון המבקר של החברות" לצורך בדיקת החישוב. באוקטובר 2024 חתמו הצדדים על הסכמה לבוררות בשאלה הספציפית הזאת ומינו את עו"ד בכר. אלא שבישיבת הבוררות בנובמבר אותה שנה הציע הבורר לפשט את המסלול ולהעביר את מחלוקת החישוב לפוסק חשבונאי שיכריע בסכום התמורה. הצדדים הסכימו למתווה, ובמסמך מ-24 בנובמבר 2024 שנשא את הכותרת "פסק בוררות" נקבע כי אם לא יגיעו להסכמה, יועבר חישוב התמורה להכרעת פוסק חשבונאי וכי קביעתו תהיה סופית ומחייבת.
בהמשך הוחלף הפוסק המקורי, בהסכמה, ברואה חשבון אחר. ב-24 במרץ 2025 נתן הפוסק שנבחר חוות דעת שכללה את נתוני ה-EBITDA המנורמל והחוב הפיננסי נטו. בית המשפט קבע כי משמעות הנתונים החשבונאיים אינה במחלוקת, וכי הצבתם בתחשיב מובילה לסכום של 28,903,365 שקל. פסק הדין מדגיש שגם שחל אינה חולקת על המספר עצמו. בא כוחה אף אמר בישיבת הבוררות הנוספת: "לגבי המספר אין מחלוקת. אני מוכן לקבל גם את התחשיב שלהם כתחשיב", ובהמשך: "אין מחלוקת לגבי התחשיב. זה אני הסכמתי".
ימים לאחר חוות הדעת החליפה שחל את ייצוגה, וב-4 באפריל 2025 שלחו באי כוחה החדשים הודעת קיזוז בגין טענות ל"מצגים מטעים ותרמיתיים". מכאן התפתחה מחלוקת חדשה: שחל טענה כי לפני תשלום התמורה יש לברר את טענות הקיזוז שלה, ואילו המשיבים עמדו על כך שההכרעה החשבונאית היא סופית ומחייבת וכי יש לשלם את התמורה שנקבעה.
בהליך קודם לאישור פסק הבוררות הגיעו הצדדים בספטמבר 2025 להסכמה שלפיה יאושר פסק הבוררות מ-24 בנובמבר 2024, ובית המשפט המליץ לשקול פנייה לעו"ד בכר לצורך הבהרת הפסק. בעקבות זאת פנו המשיבים לבורר וביקשו פסיקתה אופרטיבית. שחל התנגדה וטענה שפסק הבוררות ברור וכי הבורר אינו מוסמך לתקן, להשלים או להוסיף עליו. לאחר ישיבה נוספת נתן הבורר בינואר 2026 את החלטת ההבהרה וקבע שעל שחל לשלם את התמורה שחושבה, 28,903,365 שקל.
שחל הגישה את בקשת הביטול וטענה, בין היתר, שהבורר כבר "קם מכיסאו" לאחר פסק הבוררות הראשון, שההסכמה להרחבת הסמכות נגעה רק לכימות חשבונאי ולא לחיוב בתשלום בפועל, וכי יש להכריע קודם בטענת הקיזוז. המשיבים השיבו שהחברה מנסה ליצור מסלול ערעורי שאינו קיים ולעכב חיוב כספי שהוסכם כי יהיה סופי ומחייב.
השופטת שבח דחתה את עמדת שחל. היא קבעה כי אמנם הפנייה הראשונית לבורר הייתה מצומצמת לשאלת זהות רואה החשבון המבקר, אך אין מחלוקת שסמכותו הורחבה בהסכמה לקביעת התמורה עבור המניות הנותרות. לדבריה, ההסכמה להרחבת הסמכות כיוונה להכרעה סופית ולא לשלב ביניים או להכרעה הצהרתית גרידא. היא הפנתה לפרוטוקול ישיבת הבוררות ולנוסח שלפיו הכרעת הפוסק תהיה "סופית ומחייבת".
פסק הדין מותח ביקורת ישירה על שינוי העמדה לאחר החלפת הייצוג. השופטת קבעה כי "חילופי ייצוג אינם מכשיר דיוני תקף לשינוי הסכמה ו/או לשינוי טענה עליהן נסמך הצד שכנגד טרם השינוי". בהמשך כתבה כי הפרשנות החדשה שהציגה שחל אינה עולה בקנה אחד עם המוסכם בפועל ואף "חסרת תום לב". עוד קבעה: "זוהי התנהלות חסרת תום לב שלא ניתן להשלים עמה", וכי הטענה שהכרעת הבורר היא הצהרתית בלבד "מרוקנת מתוכן את תכלית הליך הבוררות שקיימו הצדדים ושמה אותו ללעג".
בית המשפט הוסיף כי גם אם היה נמצא פגם דיוני באופן שבו הוסמך הבורר לתת את השורה התחתונה, עדיין היה מקום לאשר את החלטת ההבהרה מכוח סעיף 26(א) לחוק הבוררות. הסעיף מאפשר לדחות בקשת ביטול גם כאשר קיימת עילת ביטול, אם לא נגרם עיוות דין. השופטת קבעה כי במקרה הזה לא נגרם עיוות דין, ואף סברה שאי אישור ההחלטה והותרתה כהכרעה הצהרתית בלבד עלולים דווקא לרוקן מתוכן את הסכמות הצדדים ואת הליך הבוררות.
בין הנימוקים הנוספים ציינה השופטת כי סכום התמורה נקבע בהתאם למנגנון שהצדדים עצמם קבעו בהסכם, כי הצדדים הסכימו למינוי הפוסק החשבונאי וכי שחל אינה חולקת על נתוני חוות דעתו או על התוצאה החשבונאית. היא הוסיפה שהחלטת ההבהרה לא ניתנה מיוזמת הבורר אלא לאחר הסכמת הצדדים והמלצת בית המשפט לפנות אליו להבהרה, וכי שחל גם אינה טוענת לפגם בעצם מימוש האופציה.
בית המשפט דחה גם את הטענה שלפיה אישור החלטת ההבהרה ימנע משחל לברר את טענותיה האחרות. נקבע כי אישור ההחלטה כפסק בוררות משלים אינו חוסם את החברה מלהעלות בתביעה נפרדת את טענות מצגי השווא, שכן הבורר עצמו קבע שפסק הבוררות אינו חסין מפני תביעות כספיות או טענות קיזוז, ככל שיש בהן ממש. בכך הופרדה שאלת החיוב בתמורה שנקבעה מהאפשרות לברר בהליך אחר טענות כספיות נוספות.
בסיום דחתה השופטת את בקשת הביטול, אישרה את הכרעת הבורר מ-26 בינואר 2026 כפסק בוררות משלים וחייבה את מבקשת הביטול בהוצאות ההליך, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך 100 אלף שקל.
מספר התיק: ת"א 32150-02-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.