בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה תביעה של מי ששהתה בבריטניה לצורכי לימודים במשך כעשר שנים וביקשה לקבל בחזרה דמי ביטוח ששילמה למוסד לביטוח לאומי. השופטת הבכירה הדס יהלום, יחד עם נציגות הציבור אסנת חסיד ונאוה פרח לוי, קבעה כי התובעת ביקשה לאורך השנים להמשיך להיחשב תושבת ישראל, והביטוח הלאומי נעתר לבקשותיה. לאחר שנהנתה ממעמד התושבות, נקבע, אין לאפשר לה לחזור בה ולדרוש את דמי הביטוח ששילמה. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.
עורכי הדין שלנו
התובעת יצאה לבריטניה בשנת 2012 לצורכי לימודים. בשנת 2013 החליט הביטוח הלאומי תחילה להפסיק את תושבותה, אך לאחר שערערה וטענה כי שהותה בחו"ל זמנית וכי בכוונתה לחזור לישראל, חודשה התושבות מהמועד שבו הופסקה. בשנת 2018 הודיע לה המוסד כי התושבות נשללה בשל שהייה של יותר מחמש שנים בחו"ל, אך לאחר שמילאה שאלון והבהירה כי היא שוהה לצורכי לימודים, אושרה שוב תושבותה.
בשנת 2022 נשלחו לתובעת כמה החלטות בנוגע למועד ביטול התושבות. לפי פסק הדין, בסופו של דבר נקבע כי אין לראות בה תושבת החל ממרץ 2022, כעשר שנים לאחר שעזבה את ישראל. במקביל, היא העבירה למוסד תלושי שכר מבריטניה, והוחזרו לה דמי ביטוח בגין חודשים מסוימים שבהם הוצגו תלושים ונגבו תשלומים בכפל, בכפוף לטענת ההתיישנות. ההחזר לא כלל דמי ביטוח בריאות.
בתביעה ביקשה התובעת תחילה להכיר בה כתושבת גם מעבר לעשר שנות שהותה בחו"ל ועד למועד שבו תכננה לחזור לישראל. לחלופין ביקשה החזר של דמי הביטוח ששילמה מאז 2012, ולחלופי חלופין משנת 2017. במהלך ההליך היא ויתרה על הסעד הנוגע להמשך התושבות והודיעה כי היא עומדת רק על דרישת ההשבה.
התובעת טענה כי החלטות הביטוח הלאומי בעניינה היו סותרות ובלתי עקביות וכי המידע שקיבלה לאורך השנים היה שגוי. בסיכומיה טענה כי "החלטות הנתבע בעניינה של התובעת ניתנו באופן שרירותי ולא כמצופה מרשות ציבורית המחוייבת לכללי המשפט המנהלי לרבות חובת שוויון והגינות". לטענתה, אילו ידעה שההכרה בתושבות מוגבלת בזמן, הייתה מכלכלת את צעדיה אחרת.
הביטוח הלאומי טען מנגד כי החזיר לתובעת סכומים עבור חודשים שבהם נגבו דמי ביטוח בכפל, וכי ההחזר נעשה כדין ובהתאם להוראות ההתיישנות. עוד טען כי "התובעת אינה זכאית להחזר עבור דמי ביטוח בריאות, שאינם כלולים באמנה בין ישראל לבריטניה". לשיטתו, לאחר שהתובעת זנחה את שאלת התושבות, טענותיה בנוגע למשך התקופה שבה ניתן להכיר בתושבות אינן דרושות עוד להכרעה.
בית הדין קבע כי לאורך השנים ועד 2022 הייתה התובעת רשומה כתושבת ישראל, ולכן הייתה חייבת בתשלום דמי ביטוח. עוד נקבע כי לפי נוהלי הביטוח הלאומי, מי שיוצא לחו"ל ללימודים ייחשב תושב למשך חמש שנים, אך במקרה זה נעתר המוסד לפניות התובעת והאריך את ההכרה בחמש שנים נוספות, עד עשר שנים בסך הכול.
פסק הדין הדגיש כי התובעת עצמה ביקשה שוב ושוב להאריך את התקופה שבה תיחשב תושבת, וכי למעמד זה יש זכויות ויתרונות. בית הדין ציין כי גם אם לא הוכח באילו זכויות השתמשה בפועל בכל תקופה, עצם מעמד התושבות מקנה זכויות למבוטח. על רקע זה נקבע כי אין לקבל ניסיון להפוך בדיעבד את התקופה שבה ביקשה להיחשב תושבת לתקופה המזכה בהשבת דמי הביטוח.
בית הדין ניסח זאת במפורש: "לא ניתן לאפשר מצב שבו אדם מבקש להכיר בו כתושב ולאחר שבקשתו התקבלה והוא נהנה ממעמד של תושב ישראל, חוזר בו ומבקש לקבל בחזרה את דמי הביטוח". מיד לאחר מכן נקבע: "מדובר בהתנהלות חסרת תום לב שאין לאשרה".
בהתאם לכך קבע בית הדין שאין מקום להשיב לתובעת את דמי הביטוח ששילמה בשנים שבהן הייתה רשומה כתושבת ישראל, עד ביטול התושבות בשנת 2022. התביעה נדחתה, ולא נפסקו הוצאות.
ב"ל 4763-01-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.