בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו סיים שתי תביעות הדדיות שנולדו ממודעה למכירת רכב, בקביעה שלפיה המוכר פרסם נתונים מטעים על הקילומטראז' ומספר הבעלים הקודמים, אך הקונה הוא שיזם לאחר מכן כניסה לחצר המוכר ואת התקיפה הראשונה בעימות בין השניים. המוכר חויב לשלם לקונה 800 שקל בגין הוצאות נסיעה ואובדן זמן, והקונה חויב לשלם למוכר 800 שקל בגין הסגת גבול וייזום התקיפה הראשונה. לכן נקבע שבסופו של דבר איש מהם אינו צריך לשלם למשנהו סכום כלשהו.
עורכי הדין שלנו
הרשם הבכיר גיא אבגי תיאר כיצד מחלוקת שהחלה במודעה בפייסבוק למכירת סוזוקי ג'ימיני משנת 2016 התפתחה לתלונות הדדיות במשטרה, פרסומים ברשת ותביעות משני הצדדים. הקונה הגיש תחילה תביעה בסך 3,100 שקל. הוא טען כי נסע מרחק רב כדי לבדוק את הרכב לאחר שהמודעה הציגה נסועה של 160 אלף קילומטר ורכב מיד שנייה, אך במקום גילה לדבריו נתונים שונים. הוא ביקש 800 שקל עבור נסיעה ואובדן זמן, 2,000 שקל בגין עוגמת נפש וניסיון הונאה ועוד 300 שקל הוצאות.
המוכר טען כי הוא אדם פרטי שאינו עוסק בתחום הרכב וכי פרסם את הרכב "בתום לב" ובהתאם למידע שהיה ידוע לו. הוא הדגיש שבמודעה ציין מיוזמתו פגמים אחרים, בהם מכות פח ובלמים חלשים, וטען כי לא ידע על פער בנסועה ולא התכוון להטעות. לדבריו, הקונה בדק את הרכב בעצמו, לא נחתם הסכם ולא בוצעה עסקה, והוצאות נסיעה לבדיקת רכב יד שנייה הן חלק מן הסיכון הרגיל של בדיקה לפני רכישה.
המוכר הגיש תביעה שכנגד בסך 39,900 שקל. הוא טען לפרסומים פוגעניים בקבוצות רכב ברשת, לפגיעה בפרטיות, לתקיפה, איומים, הטרדה והסגת גבול. לפי גרסתו, לאחר שסירב להצעת מחיר נמוכה ולדרישה להחזר הוצאות דלק, הקונה איים לפגוע בשמו, הגיע לביתו ללא הזמנה, נכנס לשטח פרטי ותקף אותו. עוד טען כי פוסטים שפורסמו תחת שם משתמש אחר הציגו אותו כרמאי ונוכל וכללו גם תמונה שלו.
הקונה הכחיש את טענות התביעה שכנגד. הוא טען כי לא ביצע כל תקיפה או איום וכי התפתח "ויכוח מילולי בלבד". הוא הכחיש גם שיצר את הפוסטים וטען שעצם העובדה שסימן להם לייק אינה מוכיחה שהוא מנהל את החשבון שפרסם אותם. לדבריו, גם לא הוצגו ראיות טכנולוגיות דוגמת כתובת IP שקושרות אותו לחשבון.
במחלוקת על נתוני הרכב קבע בית המשפט כי אין מחלוקת שהפרסום לא היה נכון. במקום 160 אלף קילומטר, נקבע כי הנסועה הייתה קרובה ל-300 אלף קילומטר, והיו שלושה בעלים קודמים ולא שניים. המוכר אף אישר בדיון כי הנסועה הייתה כ-277 אלף קילומטר וכי הרכב אינו יד שנייה.
בית המשפט התקשה לקבל את טענת המוכר שלא ידע שהנתונים אינם משקפים את המציאות. בפסק הדין צוין שהוא פרסם מידע מפורט אחר על מצב הרכב ואף טיפל בו, אך לא הציג את חוזה הרכישה שלו או ראיות שיבהירו מה ידע בעת שקנה אותו. השופט קבע כי המוכר "ידע, או שהיה עליו לדעת" את מצבו האמיתי של הרכב, ולכל הפחות "עצם עיניים" כשפרסם אותו למכירה. בית המשפט הוסיף כי אם המידע על הפער בנסועה נודע למוכר עוד לפני המפגש עם הקונה, היה עליו לגלותו מיד ולא רק בעת המשא ומתן על המחיר.
מכאן נקבע שהפרסום המטעה גרם לקונה לנסוע כדי לבחון רכישה שלא היה בוחן אילו ידע מראש את הנתונים האמיתיים. בית המשפט קבע שבכך הופרה לפחות חובת תום הלב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה, ולכן המוכר חייב בפיצוי על הוצאות הנסיעה ואובדן הזמן.
התביעה שכנגד חייבה את בית המשפט לקבוע גם מי עמד מאחורי הפוסטים שפורסמו בקבוצות רכב. הקונה הכחיש קשר לחשבון המפרסם, אך בית המשפט לא קיבל את ההכחשה. הוא מצא שתיאור האירועים בפוסט כמעט זהה לתיאור שמסר הקונה בתביעתו ובעדותו, ושהפוסט כלל תמונה שהקונה אישר כי הוא צילם. "המפרסם הוא התובע", קבע בית המשפט, והוסיף שהדמיון בין הפרסום לבין המקרה שלפניו אינו מותיר ספק.
למרות הקביעה שהקונה הוא המפרסם, בית המשפט דחה את טענת לשון הרע. הוא קבע שהפרסום, כפי שהובא לפניו, היה במהותו אינפורמטיבי ולא נועד לבזות או להשפיל את המוכר. בית המשפט הוסיף כי גם אם היה מדובר בפרסום העולה כדי לשון הרע, נראה שהייתה עומדת לקונה הגנת אמת הפרסום, משום שלדעתו הפוסט שיקף את ליבת האירועים שהוכחה בראיות, למעט פרט אחד בנוגע לאופן שבו נבדק עבר הרכב. כן נקבע שקיים עניין לציבור במידע על נתוני הנסועה ומספר הבעלים של רכב שמוצע למכירה.
השלב האחרון עסק בעימות הפיזי. הצדדים מסרו גרסאות סותרות ואף הגישו תלונות הדדיות במשטרה. הקונה טען שהגיע לחצר המוכר בשל טעות ניווט, אך בית המשפט דחה גרסה זו לאחר שצפה בסרטון ממצלמת אבטחה. הסרטון הראה את הקונה נכנס לחצר ברכבו, ובהמשך יוצא מרכבו ונכנס לרכבו של המוכר בצד הנוסע. לאחר מכן התפתח עימות נוסף ליד דלת הנהג.
בית המשפט קבע שהקונה הוא שיזם את הכניסה לחצר ואת התקרית האלימה הראשונה, כשפתח את דלת רכבו של המוכר ונכנס אליו ללא רשות. בהמשך, כך נקבע, נראים שני הצדדים מתקוטטים והמוכר אף תוקף את הקונה לאחר שיצא מרכבו. עוד נדחתה טענת הקונה שנחסם ולא יכול היה לעזוב, משום שהסרטון הראה שלאחר האירוע הצליח להסתובב ולצאת מן המקום.
בסיכום חויב המוכר ב-800 שקל, הסכום שהקונה ביקש עבור הוצאות נסיעה ואובדן זמן בעקבות הפרסום המטעה. בית המשפט לא פסק לקונה פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש, ניסיון הונאה או הוצאות משפט, בין היתר לנוכח חלקו המשמעותי באלימות. בפסק הדין נכתב כי התביעה שכנגד נדחית, ולאחר מכן חויב הקונה ב-800 שקל בגין הסגת הגבול וייזום התקיפה הראשונה. מאחר שהחיובים זהים, קבע בית המשפט כי הצדדים אינם צריכים לשלם זה לזה. ת"ק 8645-04-26; ת"ק 74457-05-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.