בית משפט השלום בבאר שבע חייב שני נתבעים לשלם 379 אלף שקל לצעירה שננשכה כשהייתה בת 13 בידי כלב פיטבול שהיה בחזקתם. הנתבעים לא חלקו על אחריותם לאירוע אלא טענו שהפיצוי בסך 50 אלף שקל ששולם לתובעת בעקבות ההליך הפלילי כבר מכסה את מלוא נזקיה. השופט הבכיר אור אדם דחה את העמדה הזאת, אימץ בעיקרן את חוות הדעת של מומחי בית המשפט וקבע לתובעת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות עתידי, נזק לא ממוני והוצאות, תוך ניכוי שוויו המעודכן של הפיצוי הפלילי.
האירוע התרחש באפריל 2013. לפי העובדות שבהן הודו הנתבעים במסגרת ההליך הפלילי, האב אפשר לבנו לצאת עם כלב פיטבול כשהוא קשור ברצועה אך ללא זמם. במהלך ההליכה פגש הבן את התובעת, שהביעה פחד מן הכלב וביקשה שלא לשחררו. לאחר שהרגיע אותה הוא שחרר את הכלב מן הרצועה, וכעבור זמן קצר התנפל הכלב על התובעת ונשך אותה בעורף, בשיער, בשד השמאלי ובפנים.
בהליך הפלילי הודה האב והורשע בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות ושל החזקת כלב מסוכן ברשות הרבים. נגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי של 50 אלף שקל לתובעת. הבן, שהיה קטין בזמן האירוע, לא הורשע ונגזרו עליו 250 שעות שירות לתועלת הציבור והתחייבות כספית. בתביעה האזרחית שהוגשה שנים לאחר מכן, הנתבעים לא כפרו בחבותם אלא טענו כי "הסכום שנפסק במסגרת ההליך הפלילי ושולם זה מכבר, מכסה את מלוא נזקיה של התובעת ואף עולה עליהם".
לצורך הערכת הנזק מינה בית המשפט מומחים מטעמו בתחום הפלסטיקה ובתחום הפסיכיאטריה. המומחה הפלסטיקאי קבע לתובעת 10% נכות בגין צלקות בחזה ו-5% בגין צלקות בפנים ובצוואר, ובסך הכול 14.5% נכות בתחום הפלסטיקה. המומחה הפסיכיאטרי קבע 5% נכות צמיתה בשל הפרעת הסתגלות קלה וכרונית, והבהיר כי התסמינים אינם עונים להגדרה של PTSD.
לקראת שמיעת הראיות משכה התובעת את חוות הדעת הרפואיות שהגישה מטעמה לאחר שהודיעה כי היא מקבלת את קביעות מומחי בית המשפט. הנתבעים טענו בשל כך שהתביעה נותרה ללא תשתית רפואית מטעמה וכי אין להכריע על בסיס מומחי בית המשפט. השופט דחה את הטענה וקבע: "אין יסוד לטיעון זה". הוא הסביר כי בית המשפט רשאי למנות מומחה מטעמו גם ללא חוות דעת של הצדדים, וכי לאחר מינוי מומחה אובייקטיבי משקלן של חוות הדעת מטעם הצדדים ממילא מופחת.
המומחה הפסיכיאטרי נחקר בבית המשפט, והשופט אימץ את חוות דעתו. בפסק הדין צוין כי המומחה התייחס גם לקשיים בגרסת התובעת, ובהם השיהוי בפנייה לטיפול נפשי והפער בין תיאור משך האשפוז לבין האשפוז בפועל. עם זאת, המומחה עמד על קביעתו בדבר נכות פסיכיאטרית של 5%, ובית המשפט מצא כי מדובר בחוות דעת מקצועית ואובייקטיבית.
הנתבעים ביקשו מבית המשפט לדחות חלקים מעדות התובעת וטענו כי היא האדירה את נזקיה והסתירה פרטים על אורחות חייה. הם הציגו בין היתר תמונות מרשתות חברתיות שבהן היא נראית מבלה וטענו כי התנהלותה אינה תואמת את היקף הפגיעה שתיארה. בית המשפט אכן מצא שהתובעת ניסתה להאדיר את נזקיה בתחום הנפשי, אך לא קיבל את הטענה שיש לדחות את עדותה בכללותה. נקבע כי עיקר עדותה היה קוהרנטי וכי אי הדיוקים נגעו בעיקר לעניינים שוליים. השופט קבע שאין בראיות שהציגו הנתבעים כדי לשלול את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.
גם טענת השיהוי נדחתה. התובעת הייתה קטינה בעת הנשיכה והגיעה לגיל 18 רק בשנת 2018. בית המשפט קבע כי לפי חוק ההתיישנות התקופה שבה הייתה קטינה אינה נמנית בחישוב ההתיישנות, ולכן היא הייתה רשאית להגיש את התביעה עד פברואר 2025. התביעה הוגשה בספטמבר 2023. עוד נקבע כי העובדה שבשלב מוקדם יותר פנתה לקבל חומר מהתיק הפלילי לצורך תביעה אזרחית מלמדת שלא ויתרה על זכויותיה.
בבחינת הנזק התפקודי קבע בית המשפט כי 5% הנכות הנפשית עשויים להשפיע על כושר ההשתכרות. אשר לצלקות, נקבע כי בדרך כלל נכות פלסטית אינה תפקודית, אך לצלקות גלויות בפנים ובצוואר עשויה להיות השלכה תעסוקתית. מתוך 5% הנכות שנקבעו בגין הצלקות באזורים אלה הכיר בית המשפט ב-2% גריעה מפוטנציאל ההשתכרות. בסך הכול הועמדה הגריעה העתידית בכושר ההשתכרות על 6.9%.
מאחר שהתובעת נפגעה כשהייתה קטינה, בסיס השכר לחישוב הפסדי העתיד הועמד על השכר הממוצע במשק, שנקבע בפסק הדין על כ-13,600 שקל לחודש. בגין הפסדי שכר לעתיד נפסקו 299 אלף שקל. לעומת זאת, הדרישה לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר לא התקבלה, משום שהתובעת לא הציגה נתונים על השתכרותה מגיל 21 ועד מועד פסק הדין.
בגין כאב וסבל ונזק לא ממוני נפסקו 120 אלף שקל. השופט ציין כי אף שהתרשם שהתובעת ניסתה להאדיר חלק מנזקיה, הפגיעה בקטינה בת 13, הצלקות והנכות הנפשית גרמו "נזק של ממש". בגין עזרה והוצאות נפסק סכום גלובלי נוסף של 32 אלף שקל, בין היתר בהתחשב באפשרות להוצאות עתידיות הקשורות לצלקות ולטיפול פסיכולוגי.
מן הפיצוי האזרחי נוכה הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי. הסכום המקורי, 50 אלף שקל ששולמו ביולי 2015, הועמד בפסק הדין לאחר הצמדה וריבית על כ-72 אלף שקל. לאחר הניכוי חייב בית המשפט את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת 379 אלף שקל. בנוסף נפסק שכר טרחה בסך 90 אלף שקל, והנתבעים חויבו להשיב לתובעת את החלק ששילמה עבור מומחי בית המשפט.
מספר התיק: ת"א 40899-09-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.