צו איסור פירסום – שאלה של חיים ומוות

הרהורים בעקבות פרשת יובל וילנר

י יפעת שוורץ-סיל פלילי אשקלון לפרופיל

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

לפני מספר ימים פורסם בתקשורת כי הפרקליטות החליטה לסגור מחוסר ראיות את התיק נגד יובל וילנר.

יובל וילנר נחקר בחשד לאונס ולתקיפה של שי-לי עטרי ונעמה שחר, כאשר הראשונה הגישה תלונה בשנת 2022 על אירוע שלטענתה התרחש בשנת 2011. התיק נסגר בשלב מסוים בשל חוסר ראיות, ובהמשך נפתח מחדש בעקבות תחקיר תקשורתי.

בשנת 2026 הוגשה תלונה נוספת במשטרה על ידי נעמה שחר, לאחר שנודע לה שהבחור שתקף ואנס אותה לכאורה נחקר במשטרה על חשדות זהים ובעקבות זאת היא החליטה להגיש תלונה במשטרה על אירוע שהתרחש ארבע שנים קודם לכן.
עם הגשת התלונה של שי-לי עטרי הוצא צו איסור פרסום על שמו של וילנר, והוא נותר בתוקף במשך ארבע שנים. אחד הנימוקים המרכזיים לאיסור פרסום שמו של וילנר היה החשש שהחשיפה עלולה להביא אותו לצעדים אובדניים.

המתלוננות נאבקו להסרת הצו והסוגיה הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון אשר הותיר את צו איסור הפרסום על כנו והחזיר את הדיון לבית משפט השלום , בקובעו כי ניתן לבחון טענות למצב נפשי בבקשה מסוג זה גם באמצעות גורמים טיפוליים שאינם בהכרח פסיכיאטריים.

בכך למעשה בית המשפט העליון סלל את הדרך להותרת צו איסור הפרסום על כנו.

דעת הקהל הציבורית סערה בעקבות החלטה זו, וברשתות החברתיות החלו להתפרסם רמיזות עבות ותמונות של החשוד , שעד אז נותר אנונימי, ואת שמו המלא ניתן היה לקרוא ב'אקרוסטיכון' שהחזיר את כולנו לשיעורי ספרות בתיכון.
לאחר ששמו נחשף על אף צו איסור הפרסום, הוא הסיר את התנגדותו לפרסום שמו ובית המשפט ביטל בהתאם את צו איסור הפרסום. בעקבות ביטול הצו הגיעה מתלוננת נוספת להתלונן במשטרה נגד יובל וילנר על תקיפות מיניות שלכאורה ביצע כלפיה.
במקביל וילנר התראיין אצל רביב דרוקר שם הציג את הצד שלו.

וחזרה להחלטת איסור הפרסום של בית המשפט העליון:
סעיף 70 (ה1)(1)לחוק בתי המשפט [נוסח משולב} תשמ"ד – 1984 קובע כי "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".
במקרה דנן, בית המשפט העליון קבע כי ביחס לוילנר קיים חשש ממשי מבוסס להתאבדות ולכן הדבר נחשב כ'נזק חמור' לפי דרישות החוק. עוד קבע בית המשפט העליון כאמור כי הטענה לחשש ממשי אובדני יכול שתוכח גם באמצעות חוות דעת של גורמים שאינם בהכרח פסיכיאטריים, ובכך למעשה הקל על המשוכה של הוכחת חשש ממשי לאובדנות. (רע"פ 22451-03-26)

מכאן עולות מספר שאלות:

האם ערך קדושת החיים גובר על חופש הביטוי, פומביות הדיון, וזכות הציבור לדעת?

הכלל הוא פומביות הדיון. כלומר, הדיון פומבי כפי שנגזר מציטוטו של שופט בית המשפט העליון בארה"ב לואי ברנדייס 'אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר'.
החריג הוא איסור פרסום, דהיינו, לא תינתן פומביות לפרטי החשוד שמו, תמונתו, או כל דבר אחר שיכול לזהות אותו. בעבירות מין העניין הציבורי בפרסום עשוי להתחזק, בין היתר, כדי להתריע בפני הציבור ולעודד נפגעים נוספים להתלונן.

בפסק הדין שניתן בענין פינטו ישראל בו נדונה פרשיה של מעשי מרמה וזיוף רחבי היקף נגד מוסדות ציבור, קבע בית המשפט העליון כי על החשוד להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, שהפרסום עלול לגרום לו נזק חמור, שנית, שיש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום. הפסיקה מבחינה בין נזק רגיל, כגון פגיעה במוניטין, מבוכה, פגיעה במשפחה או חשש לפגיעה בעסק, לנזק מיוחד, חריג ובעל חומרה יוצאת דופן. לפי הפסיקה, החשוד נדרש להצביע על נזק העלול להיגרם במידה קרובה של וודאות. "על הנזק להיות בחומרה מיוחדת החורגת מהפגיעה הטבעית העלולה להיגרם לכל אדם בעקבות פתיחת חקירה פלילית נגדו, ולקשירת שמו בה מעצם טיבו וטבעו של ההליך הפלילי".( רע"פ 7276/13 פינטו נ. מ"י )

כאמור, איסור פרסום אינו אמור להפוך לכלי אוטומטי בכל מקרה בו אדם טוען שהפרסום יפגע בו כי מצבו הנפשי רעוע, אולם כאשר מוצגת תשתית ראייתית ממשית לכך שהסיכון עלול להביא לתוצאה בלתי הפיכה ייתכן שהחשש לפגיעה בקדושת החיים צריך לגבור.

מי שומר על קדושת החיים של המתלוננות?

בהקשר זה יש לצטט את שי-לי עטרי שאמרה לאחר פרסום שמו של יובל וילנר "אני כבר 15 שנה מפחדת ממנו. אני שמחה שלא התאבדתי בדרך".
לעתים, כמו במקרה שלפנינו, על לשון המאזניים מונחת קדושת החיים של החשוד אל מול קדושת החיים של המתלוננות.

האם חשש מפגיעה עצמית צריך להיות שיקול שמאפשר לחרוג מעקרון פומביות הדיון?

כאשר הנזק הנטען הוא נזק רגיל הנלווה לפרסום חשד בעבירת מין, האינטרס הציבורי בפרסום עשוי להכריע. מנגד, כאשר הוכח נזק חריג וממשי, כגון חשש אובדני מבוסס, עדיין נדרש לערוך איזון פרטני בין עוצמת הנזק לבין העניין הציבורי.

הפסיקה הכירה בכך שפרסום שם החשוד עשוי להתריע בפני הציבור, לסייע לרשויות אכיפת החוק ולעודד נפגעות ונפגעים נוספים לצאת מן השתיקה, למסור מידע או להגיש תלונה. שיקול זה מקבל משנה תוקף כאשר קיים חשש לדפוס פעולה חוזר או כאשר פרסום החשדות עשוי לסייע בגילוי עבירות נוספות ובחיזוק הראיות.
במקרה דנן, נעמה שחר הגיעה להתלונן בעקבות כך שנודע לה על התלונה של שי-לי, ומתלוננת נוספת הגיעה לאחר חשיפת שמו של וילנר, כך שהחשיבות בפרסום השם היא ברורה.

אני סבורה שכאשר דנים בשאלת איסור הפרסום, יש לערוך אבחנה בין מקרה בו קיימת תלונה אחת או ריבוי תלונות, שכן יש בכך כדי להשפיע על המצב הראייתי בתיק.
לדוגמא, תלונה של אישה נגד בעלה , כשבמקביל מתנהל סכסוך גירושין מר, היא שונה מתלונה של מספר נשים שאין קשר ביניהן, המתלוננות נגד אותו חשוד. מובן שאין בכך כדי לומר שאישה שמתלוננת נגד בעלה ובמקביל מנהלת הליך גירושין אינה דוברת אמת, אלא שיש לבחון תלונות מסוג זה בהקשר הכללי של הסכסוך.

למצער, התופעה של הגשת תלונות שווא במסגרת סכסוכי גירושין, סכסוכי עבודה, וכיוצב' היא תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה, כשלעיתים תלונה כזו משמשת כקרדום לחפור בו לצורך קידום הליך אחר, ויש לבחון בזהירות כל מקרה לגופו.

זכורים לכולנו מקרים מתוקשרים בהם חשודים התאבדו –

• יעקב לוינסון יו"ר הנהלת בנק הפועלים בזמנו שהתאבד בירייה לאחר שהועלו כנגדו חשדות לאי- סדרים בעבודתו כמנהל. המשפט שכתב במכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו חקוק היטב בזכרון "שותים את דמי טיפין טיפין ועתה בקילוחים" בתיאורו את המעבר מרדיפה שקטה ואיטית להסתערות תקשורתית וציבורית.
• יהודה משי זהב יו"ר אירגון זק"א אשר בעניינו הצטברו עדויות רבות על תקיפות מיניות של נערים, נערות, ונשים במשך שנים ארוכות, וניסה להתאבד טרם שידור תחקיר בעניינו ב'עובדה', איבד את הכרתו, ונפטר שנה לאחר מכן.
• תנ"צ אפרים ברכה ראש יאח"ה לשעבר אשר בשבועות לפני מותו התנהלה נגדו בדיקה במח"ש בעקבות חשדות להדלפת מידע ולקבלת טובות הנאה , ונמצא ירוי במכוניתו במודיעין.

במקרה שבפנינו, וילנר בעצמו התראיין אצל רביב דרוקר, וניתן להניח שהוא קיווה שהדבר יועיל לו בהיבט הציבורי.
דרוקר ספג בקורת קשה על עצם קיומו של הראיון ומתן 'במה' לחשוד אולם מדובר בראיון שהיה חשוב לקיימו, ולו לצורך האיזון.
בדיעבד, ודווקא לאור העובדה שהתיק נסגר, חשוב היה לראות את וילנר, לשמוע מה יש לו לומר, ולהתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, הגם שדרוקר סיפק לו ראיון 'מלטף', ובמיוחד לאור זאת.
לטעמי, השינוי הדרמטי בעמדת יובל וילנר, ממאבק עיקש ומתמשך על אנונימיות, לראיון בפריים טיים, מעלה שאלות ותהיות בפני עצמו, ומציג אותו באופן פחות תמים ממה שהוא היה רוצה להצטייר.

קדושת החיים היא ערך עליון וצריך לזכור שפרסום הוא דבר הפיך וניתן לדחות אותו אולם את החיים לא ניתן להשיב.

בסופו של דבר, השאלה היא אם הדרך להגן על קדושת החיים צריכה לעבור דרך פגיעה בעקרון פומביות הדיון.
בעיניי, התשובה צריכה להיות שמורה למקרי קיצון נדירים, ונטל ההוכחה לגבי מצבים אלה צריך להיות במשוכות הגבוהות ביותר.
לא כל אדם שנמצא בסערה נפשית זכאי שההליך בעניינו ייעלם מעיני הציבור.
במקרה של וילנר הציבור אמר את דברו.

מחד , מצופה מהשופטים היושבים במגדל השן להיות קשובים לרחשי הציבור ומאידך, אנו מצפים מהם לעשות דין במנוטרל מרעשי רקע,
אבל -
האם סערה ציבורית כה נרחבת יכולה להיחשב כרעשי רקע בלבד?

כאמור בפתיח, התיק של יובל וילנר נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה.
לבי איתכן שי-לי ונעמה.

ונסיים במילותיה של נעמי שמר בשירה ולס להגנת הצומח "רק עליי אין החוק משגיח, רק עליי איש אינו שומר, לו היו לי עלי גביע אז, היה מצבי אחר".
שלכם, עו"ד יפעת שוורץ סיל