בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביטל הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ב-2015, לאחר שקבע כי האיש חתם עליו במצב של תלות קיצונית בבת זוגו ומתוך מצוקה שנוצלה על ידה. השופטת אורית בן דור ליבל קבעה כי התקיימו כל יסודות עילת העושק: מצבו של האיש, ניצול מצוקתו ותנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה. ההסכם, שהעביר לאישה את מלוא הזכויות בנכסים המרכזיים שנצברו במהלך הנישואין, בוטל, והאישה חויבה לשלם לאיש 70 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
בני הזוג לשעבר חתמו ב-29 באפריל 2015 על "הסכם גירושין ולחלופין שלום בית". לפי ההסכם, דירת המגורים שהייתה רשומה על שם שניהם תיחשב בבעלותה הבלעדית של האישה, וגם דירה חלופית ודירת השקעה יירשמו על שמה בלבד. כל צד היה אמור להישאר עם הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות הרשומות על שמו ועם חשבון הבנק הרשום על שמו. במקרה של גירושין נקבע גם חיוב מזונות ומדור בסך כולל של 9,500 שקל לארבעת הילדים, שהיו אז קטינים. ההסכם אושר בבית המשפט ב-5 ביולי 2015.
האיש הגיש במרץ 2024 תביעה לביטול ההסכם. הוא טען כי ההסכם נחתם בהיעדר גמירת דעת ובנסיבות של כפייה, עושק, תרמית, טעות והטעיה, וכן כי הצדדים שינו אותו בהתנהגות. האישה הכחישה שנפל פגם בכריתת ההסכם וטענה כי האיש השתהה תשע שנים בהגשת תביעתו.
בית המשפט הדגיש כי ביטול הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין הוא מהלך חריג, וכי על מי שמבקש לבטלו מוטל נטל הוכחה גבוה במיוחד. עם זאת, לאחר שמיעת העדים ובחינת הראיות קבעה השופטת כי האיש עמד בנטל. בפסק הדין נכתב כי הוא "סבל מתלות יתר קיצונית בנתבעת והיה חרד מפני אפשרות של גירושין", ולכן היה נכון למלא את מבוקשה כדי להסיר את איום הפרידה.
לפי פסק הדין, האישה יזמה את עריכת ההסכם ופנתה לעורכת דין מטעמה, בעוד האיש לא היה מיוצג ולא קיבל ייעוץ משפטי עצמאי לפני החתימה או האישור. בית המשפט קבע שלא הוכח שנוהל משא ומתן או שהוחלפו טיוטות, וייחס משקל לכך שהאישה לא זימנה לעדות את עורכת הדין שערכה את ההסכם, אף שיכלה לשפוך אור על נסיבות עריכתו.
השופטת קבעה כי ההסכם היה חד-צדדי באופן קיצוני. שלוש הדירות נועדו להיות בבעלות הבלעדית של האישה, ואילו האיש נותר, במקרה של סיום הנישואין, ללא זכויות במקרקעין וללא קורת גג מכוח ההסכם. גם הסעיפים שלפיהם כל צד יישאר עם חשבון הבנק והזכויות הסוציאליות שלו פעלו, לפי פסק הדין, באופן חד-צדדי, משום שהאיש לא החזיק בחשבון בנק ולא צבר באותה עת זכויות סוציאליות דומות לאלה של האישה. השופטת כתבה כי "מדובר בהסכם לא מאוזן בצורה קיצונית".
הצדדים נחלקו גם על הסיבה שבגללה נדרש ההסכם. האישה טענה כי נועד להגן על הבית ועל המשפחה מפני התנהלות כלכלית בלתי אחראית וחובות שיצר האיש. האיש טען כי האמין שההסכם נועד רק להעניק לה תחושת ביטחון וכי לא ייאכף בפועל. בית המשפט קבע שלא הוכחו חובות בהיקף שהיה יכול להסביר ויתור על מלוא הזכויות ברכוש המשותף, ובוודאי לא חובות שסיכנו את הבית במועד אישור ההסכם.
בית המשפט מצא חיזוק משמעותי לגרסת האיש דווקא בדברי האישה. בחקירתה היא אמרה: "מלכתחילה לא התכוונתי אף פעם לנשל אותו", ואף אישרה כי הבינה בזמן אמת שהוא סמך עליה שלא תנשל אותו. מכאן קבעה השופטת כי האיש האמין שההסכם לא ייאכף וכי האישה הייתה מודעת להבנה זו.
מרכיב מרכזי נוסף היה מצבו של האיש. פסיכולוג שטיפל בו בסמוך לאחר אישור ההסכם תיאר תלות יתר וחרדה עמוקה מפני נטישה, וקבע כי מנגנון התלות "שיבש את תהליכי השפוט וההחלטה". האיש עצמו תיאר בבית המשפט את חוסר העצמאות הכלכלית שלו ואמר: "אני לא הייתי אדם ברשות עצמי, אני הייתי תלוי בה באופן מוחלט".
מומחה שמינה בית המשפט הגיע למסקנה אחרת וסבר שלא הוכחה תלות קיצונית שפגעה בשיפוט. השופטת החליטה לדחות את המסקנה הזאת. היא ציינה כי המומחה נדרש להערכה רטרוספקטיבית כעבור שנים, וכי חלק מהנחותיו נשענו על טענות בדבר חובות משמעותיים שלא הוכחו. לעומת זאת, הפסיכולוג טיפל באיש סמוך למועד הרלוונטי ותיעד את מצבו בזמן אמת. בית המשפט הדגיש כי חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט היא ראיה חשובה, אך אינה מחייבת את בית המשפט לקבל את מסקנותיה.
ביישום סעיף 18 לחוק החוזים קבעה השופטת כי שלושת היסודות המצטברים של עילת העושק מתקיימים. אשר למצוקה, נקבע שהאיש היה תלוי באישה באופן קיצוני ושיקול דעתו נפגע עד שלא היה מסוגל לשקול באופן חופשי אם להתקשר בהסכם. אשר לניצול, נקבע שהאישה הייתה מודעת לתלותו ולחששו מפני גירושין, התנתה את המשך הנישואין בעריכת ההסכם וניצלה את מצבו כדי להשיג הסכם מיטיב מאוד מבחינתה. אשר לתנאי ההסכם, נקבע שהם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל משום שהותירו את האיש ללא רכוש בעוד האישה קיבלה את כל הזכויות שנצברו.
פסק הדין התייחס גם לרישום הדירה החלופית. אף שההסכם קבע שהדירה תירשם על שם האישה בלבד ואף נחתמה ב-2021 פסיקתה שנועדה לאפשר זאת, בפועל נרשמה הדירה ב-2022 על שם שני הצדדים בחלקים שווים, והם נטלו יחד משכנתא. השופטת לא נדרשה להכריע אם בכך שינו הצדדים את ההסכם בהתנהגות, משום שכבר קבעה שיש לבטלו בשל עושק, אך ציינה שהרישום המשותף מחזק את הבנת האיש שההסכם לא ייאכף ואת הצהרת האישה שלא התכוונה לנשלו.
גם טענת השיהוי נדחתה. בית המשפט קבע כי כל עוד האיש האמין שההסכם לא ימומש, ובהמשך אף ראה שהדירה נרשמה בבעלות משותפת, לא התחדדה מבחינתו עילת הביטול. רק כאשר האישה החלה ב-2023 בפעולות אקטיביות לאכיפת ההסכם ולגירושין התבהרה כוונתה לממשו. תביעת הביטול הוגשה כשנה לאחר מכן, ובנסיבות העניין נקבע שזהו פרק זמן סביר.
בסופו של דבר נקבע כי הסכם הממון שאושר ב-5 ביולי 2015 בטל. האישה חויבה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 70 אלף שקל.
תלה"מ 51556-03-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.