בית משפט השלום בחיפה קיבל תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שהגישו אב ובנו נגד ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ, לאחר שהמבטחת טענה כי הבן, שהיה קטין במועד התאונה, הוא שנהג ברכב לבדו וללא רישיון נהיגה וכי מדובר בתביעת מרמה. השופט עופר שובל קבע כי האב והבן עמדו בנטל ההוכחה האזרחי, בעוד שהמבטחת לא הוכיחה את טענתה בנוגע לזהות הנהג. בסופו של פסק הדין נפסקו לאב 30 אלף שקל ולבן 105.5 אלף שקל, בצירוף החזר אגרה, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% בתוספת מע"מ.
התביעה עסקה בתאונת דרכים מ-22 באפריל 2023. לפי פסק הדין, האב ובנו נסעו במכונית מאזדה בעיר טמרה, ולאחר התאונה פנו לבית החולים רמב"ם. הבן פונה באמבולנס והאב הגיע לבית החולים באופן עצמאי מאוחר יותר. המחלוקת המרכזית לא הייתה על עצם התרחשות התאונה, אלא על השאלה מי נהג ברכב.
האב והבן טענו כי האב נהג והבן היה נוסע. במסגרת טענותיהם הם הצביעו, בין היתר, על כך שבתביעת הרכוש שהוגשה בעקבות התאונה הכירה המבטחת באב כמי שנהג ברכב, שילמה לצד שלישי בגין נזקי הרכוש ואף חייבה את האב בהשתתפות עצמית של 1,788 שקל. עוד טענו כי גרסתם בדבר נסיבות התאונה וזהות הנהג נמסרה בעקביות הן לחוקר פרטי מטעם המבטחת והן בבית המשפט.
מנגד, המבטחת טענה כי "התביעה כולה הינה תביעת מרמה", וכי הבן הוא שנהג ברכב ללא רישיון. לטענתה, האב כלל לא היה ברכב בעת התאונה אלא הגיע לאחר מכן כדי "להכשיר" את נהיגת בנו לצורך קבלת פיצויים. היא הצביעה על שורה של סתירות שלטענתה נמצאו בגרסאות השניים, ובהן בנוגע לשעת התאונה, יעד הנסיעה, מיקום הרכב החונה שבו פגעו, זהות מי שצילם תמונות בזירה, מצבו של הבן בעת הפינוי באמבולנס וזהות המלווה.
בית המשפט דחה את הטענה. השופט שובל הדגיש כי נטל ההוכחה של טענת מרמה מוטל על מי שטוען אותה וכי מדובר בנטל כבד במיוחד. לדבריו, אמנם נמצאו אי-דיוקים מסוימים בעדויות האב והבן, אך הם לא היו מהותיים ולא ירדו לשורש המחלוקת. בפסק הדין נקבע: "לא מצאתי כי הסתירות דלעיל הן מהותיות או יורדות לשורשו של עניין באופן המצדיק את דחיית התביעה". עוד נקבע כי "אין די בהצבעה על פערים או אי־התאמות בעדויות כדי לעמוד בנטל" הנדרש להוכחת מרמה.
בין הראיות שבית המשפט בחן היו מסמכים רפואיים ותיעוד של מד"א. בפסק הדין צוין כי ברישום מחדר המיון בעניינו של הבן נכתב כי הוא ישב בסמיכות לנהג, וכי במסמכים נוספים הופיע האב כמי שנכח באירוע. גם תמליל החקירה שערך חוקר מטעם המבטחת נבחן כחלק ממכלול הראיות. בית המשפט קבע כי גרסת התובעים, שלפיה האב נהג והבן היה נוסע, מסתברת יותר מהגרסה הנגדית.
לאחר הכרעת שאלת החבות עבר בית המשפט לחישוב הנזק. מומחה אורתופדי מטעם בית המשפט, פרופ' ניסים אוחנה, קבע לאב נכות צמיתה של 3% בגין כאבי צוואר ו-3% בגין כאבי גב תחתון, ולבן 4% בגין כאבי צוואר ו-4% בגין כאבי גב תחתון. לאחר שהמומחה נחקר, קבע השופט כי החקירה לא הצביעה על סיבה לסטות מחוות דעתו, ואימץ אותה במלואה. הנכות הרפואית המשוקללת של האב הועמדה על 5.91% ושל הבן על 7.84%, ובית המשפט קבע שיעורים זהים גם לנכות התפקודית.
בעניינו של האב קבע בית המשפט כי לא הוכח הפסד שכר בעבר. לפי פסק הדין, הוא המשיך לעבוד לאחר התאונה ושכרו אף עלה. עם זאת, בהתחשב בפגיעה האורתופדית ובעבודתו הפיזית בבנייה, נפסק לו פיצוי גלובלי של 16 אלף שקל בגין הפסד השתכרות בעתיד. בנוסף נפסקו לו 2,000 שקל בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, 1,000 שקל בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, 1,000 שקל בגין עזרת הזולת ו-10,000 שקל בגין נזק לא ממוני. סך נזקיו הועמד על 30 אלף שקל.
הבן היה בן 17 בעת התאונה ולא עבד. בית המשפט לא פסק לו הפסדי שכר לעבר, אך לעניין העתיד קבע כי יש להחיל עליו את חזקת השכר הממוצע במשק בשל גילו במועד התאונה. המבטחת טענה כי מאחר שהוא מרצה עונש מאסר ממושך אין לחשב את עתידו על בסיס השכר הממוצע. בית המשפט דחה עמדה זו כבסיס לשלילת החזקה, וקבע כי עצם ריצוי המאסר אינו גורע ממנה באופן אוטומטי. עם זאת, בשל חוסר הוודאות לגבי מועד ואופן השתלבותו בעבודה לאחר השחרור, לא נערך חישוב אריתמטי מלא. נפסקו לו 76 אלף שקל בגין הפסד השתכרות לעתיד, 9,500 שקל בגין פנסיה ותנאים סוציאליים, 1,000 שקל בגין עזרת הזולת, 1,000 שקל בגין הוצאות רפואיות וניידות ו-18 אלף שקל בגין נזק לא ממוני, ובסך הכול 105.5 אלף שקל.
בסיום קבע השופט שובל כי המבטחת תשלם את סכומי הפיצוי שנפסקו לשני התובעים, החזר אגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור 13% בתוספת מע"מ.
ת"א 10290-11-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.