בית משפט השלום בבת ים דחה תביעת נזקי גוף של מחליק שנפגע בכתפו במהלך החלקה על הקרח, לאחר שקבע כי לא הוכח שנפל בגלל שלולית מים, תקלה במערכת הקירור או תחזוקה לקויה של המשטח. השופטת ליעד שגב קבעה כי סרטוני האבטחה אינם מראים מפגע במקום הנפילה וכי גרסת התובע לא הייתה עקבית. התובע חויב לשלם לנתבעות, מפעילת היכל הקרח והמבטחת שלה, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 18 אלף שקל.
התאונה אירעה במאי 2018 בהיכל קרח בחולון. התובע הגיע להחליק עם ילדיו וחברים וטען כי לאחר כ-20 דקות איבד שליטה ונפל בעוצמה על צד שמאל. לדבריו, לאחר הנפילה הבחין שבגדיו רטובים והסיק כי נפל לתוך שלולית מים. בתצהירו תיאר: "הרגשתי מיד כאבים חזקים מאוד בכתף ויד שמאל וכי בגדיי רטובים לגמרי. הבנתי שנפלתי לתוך שלולית מים".
התובע טען כי שלולית מים על הקרח יצרה סיכון בלתי סביר, וכי ביום האירוע שררו טמפרטורות גבוהות במיוחד. חבר שהחליק עמו תמך בגרסתו וסיפר שגם הוא נפל והרגיש שבגדיו נרטבו. לפי עדותו, כשפנה לעובד במקום ושאל על המים, נאמר לו כי קיימת תקלה באחד ממתקני הקירור וכי נעשים ניסיונות לתקנה.
מומחה בטיחות מטעם התובע סבר כי שילוב של טמפרטורה גבוהה עם ליקוי במערכת הקירור גרם להיווצרות מים ורסיסי קרח, שהגדילו את ההתנגדות לתנועה והביאו לאיבוד שיווי המשקל. הוא אף הסתמך על סרטון שבו נראה עובד נוגע בקרח וטען כי הדבר מלמד שעובדי המקום ידעו על קיומה של שלולית.
הנתבעות, מפעילת המתחם פסגות הקרח בע"מ ואיילון חברה לביטוח בע"מ, הכחישו את נסיבות התאונה, את אחריותן ואת הנזק. מנהל המשטח העיד כי מכונת הזמבוני מופעלת אחת לשעתיים או שלוש כדי ליישר את הקרח ולאסוף שבבים, וכי אילו הייתה מתרחשת תקלה במערכת הקירור הייתה מתקבלת התראה. מומחי ההגנה טענו כי שכבת מים דקה על הקרח היא תופעה תקינה ואף רצויה, וכי נפילת התובע נבעה מ"איבוד שיווי משקל ללא שום קשר למשטח ההחלקה".
השופטת שגב קבעה כי התובע לא הצליח להוכיח את התשתית העובדתית שעליה נשענה תביעתו. היא ציינה כי סרטונים שצולמו ביום התאונה הראו מחליקים רבים העוברים שוב ושוב באותה נקודה בלי למעוד בגלל תנאי המשטח. גם כאשר נראו מחליקים אחרים נופלים, לא נראו נתזי מים, בגדיהם לא נראו ספוגים והם קמו והמשיכו בהחלקה.
בית המשפט השווה גם סרטונים שצילם התובע בשנת 2022, שבהם ביקש להראות כיצד נראה משטח תקין, לסרטונים מיום התאונה. נקבע שלא ניכר הבדל מהותי במראה פני הקרח. לכן קבעה השופטת שהסרטונים אינם מלמדים על מפגע ואינם תומכים בטענה שמשטח הקרח היה בלתי תקין.
משקל משמעותי ניתן גם לעדות התובע עצמו. הוא העיד כי לפני הנפילה החליק במשך 15 עד 20 דקות והקיף את המשטח כמה פעמים, לרבות את האזור שבו נפל, בלי שהרגיש פגם או סכנה. הוא לא התריע בפני עובדי המקום על מים או על משטח בלתי יציב. השופטת כתבה כי "התשתית העובדתית שהונחה (להבדיל מסברות, השערות ומסקנות) אינה מספיקה – אף לא במאזן ההסתברויות – כדי להשית על הנתבעות אחריות".
בית המשפט קבע כי גרסת התובע ביחס לסיבת הנפילה השתנתה ואינה משתלבת היטב עם הראיות. בין היתר נקבע כי התובע עצמו לא ידע בזמן אמת מה גרם לנפילה, וכי הרטיבות בבגדיו הייתה שגרמה לו לאחר מכן לחשוד בקיומה של שלולית. הסרטונים הראו גם כי לאחר האירוע המשיכו חברו ובתו של התובע להחליק, למרות הטענה שהמשטח היה מסוכן ושקיימת תקלה במערכת הקירור.
גם הטענה לתקלה במערכת הקירור נדחתה. מלבד העדות על דברים שלטענת חברו של התובע נאמרו על ידי עובד, לא הוצגה ראיה ישירה לתקלה. לא הוכח שהפעילות במשטח הופסקה בהמשך היום, לא הוצגו רישומי תיקון ולא התבקשו במסגרת ההליך מסמכים שיכלו להראות טיפול בתקלה. מנגד, עדי ההגנה העידו כי תקלה הייתה נרשמת וכי במקרה כזה הפעילות במשטח הייתה מופסקת.
השופטת בחנה בהרחבה גם את חוות דעת מומחה התביעה וקבעה שמשקלה נמוך. לדבריה, המומחה הסיק קיומה של תקלה ושלולית על בסיס הנחות שלא הוכחו, ובהן שיחה מצולמת ללא קול בין חבר התובע לעובד המקום. המומחה גם לא ראה בעצמו את השלולית הנטענת ולא הציג נתונים מקצועיים ביחס לעומקה או למנגנון הנפילה. בית המשפט קבע כי "חוות דעתו של המומחה מטעם התובע אינה תומכת בטענות התובע ביחס לנסיבות שהביאו לפגיעתו ומשקלה הראייתי קלוש".
השופטת אמנם מצאה אי-התאמות מסוימות בין עדי ההגנה בנוגע לאופן פעולת מכונת הזמבוני ולכמות המים שהיא מפזרת, אך קבעה שאין בכך להשלים את החסר בראיות התביעה. לפי פסק הדין, גם סתירות בעדויות הנתבעות אינן פוטרות את התובע מן הצורך להוכיח מה גרם לנפילתו ומה הייתה ההתרשלות המיוחסת למפעילת המתחם.
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי לא הוכח שמפעילת היכל הקרח הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע. השופטת סיכמה כי התובע "אינו יודע מה הביא לנפילתו ולפיכך, לא הצליח להוכיח את מה שאינו ניתן להוכחה", וכי תוצאה כואבת של נפילה אינה כשלעצמה הוכחה לרשלנות. התביעה נדחתה והתובע חויב ב-18 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין, נוסף על הוצאות העדים שנפסקו ככל שנפסקו.
ת"א 48761-11-21
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.