בית משפט השלום בבאר שבע חייב שני נתבעים להשיב למדינה 99,032 שקל בגין עלויות פינוי והריסה שביצעה לאחר שלפי פסק דין קודם היה עליהם לפנות מקרקעין בתל שבע ולהסיר מהם את כל המחוברים, המיטלטלין והפסולת. השופט יניב בוקר דחה את טענתם כי כבר פינו את החלקים שהיו בשליטתם וכי הפעולות שביצעה המדינה נגעו לשטח או לרכיבים שאינם שלהם. נוסף על סכום הפינוי נפסקו למדינה 13,465 שקל שכר טרחת עורך דין ו-10,000 שקל הוצאות משפט.
התביעה הוגשה לאחר הליך קודם שבו ניתן בשנת 2022 פסק דין שהורה לנתבעים לפנות מקרקעין בשטח של כ-1,250 מ"ר בתחומי המועצה המקומית תל שבע, במגרשים 379, 380, 381 ו-615 לפי התוכנית שצוינה בפסק הדין. באותו פסק דין נקבע כי עליהם לפנות את כל המיטלטלין ולהסיר את כל המחוברים, המבנים, המתקנים והפסולת, ולהשיב את המקרקעין לקדמותם על חשבונם. כן נקבע שאם המדינה תידרש לשאת בהוצאות הפינוי והסילוק, היא תהיה זכאית לשיפוי מהם.
לאחר שבקשה לביטול פסק הדין נדחתה, נפתח תיק הוצאה לפועל. המדינה טענה כי בעקבות אי ביצוע פסק הדין היא ביצעה את הפינוי בעצמה ביולי 2023 באמצעות קבלן מטעם רשות מקרקעי ישראל ובליווי משטרת ישראל. בתביעה הנוכחית טענה המדינה כי מטרתה היא לא רק שיפוי על ההוצאות אלא גם "השבת כספי הציבור לקופת המדינה", לאחר שנשאה בעלויות הריסה, פינוי והטמנת פסולת וכן בעלויות אבטחת המבצע.
לפי התביעה, רשות מקרקעי ישראל נשאה בעלויות של 34,435.206 שקל, כולל מע"מ, עבור עבודות הפינוי והציוד; 47,432.385 שקל, כולל מע"מ, עבור הטמנת 147.42 טונות של פסולת בניין; ומשטרת ישראל ייחסה למבצע עלויות אבטחה של 15,782 שקל, לאחר חלוקה בין ארבעה צווי פינוי שבוצעו באותו יום. המדינה העמידה את התביעה על 99,032 שקל, לאחר הפחתה של 700 שקל מסכום התביעה המקורי בפתח ישיבת ההוכחות.
הנתבעים הכחישו שלא קיימו את פסק הדין. לטענתם, הם פינו את השטח שהיה בשליטתם והוציאו לשם כך הוצאות, בעוד שהפעולות שביצעה המדינה התייחסו לחלקים שלא היו בחזקתם. אחד הנתבעים טען ביחס לפסולת ולרכיבים מסוימים כי אינם שלו, ואף אמר בחקירתו: "אני יודע שזה לא שלי". הוא גם טען כי חשש לפנות חלקים שלטענתו היו בשליטתה של משפחה אחרת.
בית המשפט דחה את הגרסה. השופט בוקר כתב כי "התרשמתי שעדותו של הנתבע הייתה עדות מתחמקת, מניפולטיבית, מיתממת וחסרת הגיון". הוא ציין כי לא הוצגו ראיות לשיחות הנטענות עם מי שלכאורה שלטו בחלק מהמקרקעין, ולא הוצגו אסמכתאות להוצאות שהנתבעים טענו שנשאו בהן לצורך פינוי עצמי. עוד נקבע כי הטענה בדבר משפחה אחרת והסיכון הנטען מפניה היו הרחבת חזית שלא הופיעה בכתב ההגנה.
בלב המחלוקת עמדה גם פרשנות פסק הדין הקודם. הנתבעים טענו למעשה כי המדינה צריכה להוכיח לגבי כל רכיב שפונה שהוא היה בשליטתם. בית המשפט קבע אחרת. לדבריו, ההוראה הקודמת לא חייבה אותם להסיר רק מה שבנו בעצמם, אלא "לפנות ולהסיר את כל המחוברים המצויים במקרקעין לרבות מבנים". מאחר שבפסק הדין הקודם כבר נקבע שהם מחזיקים במקרקעין שלא כדין, נקבע כי אין הם יכולים לפתוח מחדש בהליך הנוכחי את השאלה אם החזיקו רק בחלק מהמגרשים. בית המשפט הוסיף כי הם גם לא הביאו ראיה לכך שאדם אחר שלט במקרקעין שנכללו בפסק הדין.
השופט קבע כי זכות המדינה להשבה נשענת בראש ובראשונה על פסק הדין הקודם, שקבע במפורש כי הפינוי ייעשה על חשבון הנתבעים אם לא יבצעו אותו בעצמם. בנוסף קבע כי יש בסיס לחיוב לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, משום שהמדינה ביצעה במקומם חובה שהוטלה עליהם. מעבר לנדרש ציין שניתן לעגן את הזכות לשיפוי גם בעוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה.
באשר לגובה ההוצאות, בית המשפט קיבל את ראיות המדינה. נקבע שעדי התביעה הקפידו לייחס לנתבעים רק את העלויות הנוגעות להם ואף "על הצד הנמוך". החשבוניות, דוחות ההטמנה, מסמך סיכום המבצע של יחידת יואב וחוות הדעת בדבר עלויות המשטרה לא נסתרו, והנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית ולא הציעו חישוב חלופי.
בסיום חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם למדינה את מלוא עלויות הפינוי שנתבעו, 99,032 שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי שנקבע בפסק הדין. נוסף על כך חויבו ב-13,465 שקל שכר טרחת עורך דין וב-10,000 שקל הוצאות משפט, כאשר בית המשפט ציין כי בקביעת ההוצאות התחשב גם בעלויות ישיבת הוכחות שבוטלה ובהתנהלות הנתבעים במהלך ההליך.
ת"א 21832-02-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.