בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה כמעט במלואה תביעה של סייעת שיניים לשעבר נגד רופא השיניים שהעסיק אותה, שבה דרשה 237,700 שקל בשל לשון הרע, התעמרות, "שעות כוננות", פיצויי פיטורים ורכיבים נוספים. השופט דניאל גולדברג פסק לה 2,000 שקל בלבד בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה, אך מאחר שרוב התביעה נדחתה חייב אותה לשלם למעסיק הוצאות בסך 5,000 שקל.
עורכי הדין שלנו
העובדת הועסקה במרפאת שיניים בירושלים מנובמבר 2016 ועד שהתפטרה באוגוסט 2020 ללא הודעה מוקדמת. היא הועסקה כעובדת שעתית, חמישה ימים בשבוע, ושכרה עלה מ-38 שקל לשעה ל-40 שקל לשעה בפברואר 2020. לאחר פרוץ מגפת הקורונה יצאה לחל"ת וחזרה לעבודה ביוני 2020. זמן קצר לאחר מכן החריף הסכסוך בינה לבין הנהלת המרפאה, והיא הודיעה על התפטרותה.
בכתב התביעה דרשה העובדת פיצוי בגין שורה ארוכה של עילות. בין היתר טענה כי לא קיבלה הודעה בכתב על תנאי העסקתה, כי נדרשה להישאר זמינה ל"שעות כוננות" שלא שולמו, כי סבלה מהתעמרות במקום העבודה, כי המעסיק הוציא את דיבתה בשיחה עם חוקרת פרטית שהתחזתה למעסיקה פוטנציאלית, וכי היא זכאית להשלמת פיצויי פיטורים. חלק מרכיבי התביעה, ובהם החזר ניכויים, הבראה ופדיון חופשה, נזנחו בסיכומים ונדחו.
ברכיב ההודעה על תנאי העבודה קיבל בית הדין את הטענה בחלקה. המעסיק טען שהעובדת קיבלה הסכם עבודה אך לא חתמה עליו, אלא שלא הצליח לאתר את ההסכם. בית הדין קבע כי הוא לא הוכיח שמסר לה הודעה בכתב כנדרש. עם זאת לא הוכח שהמחדל נעשה "ביודעין", ולכן לא נפסק פיצוי לדוגמה. במקום זאת נפסק לעובדת פיצוי של 2,000 שקל לפי חוק הודעה לעובד.
לעומת זאת, התביעה לתשלום עבור "שעות כוננות" נדחתה. העובדת טענה שסוכם שתתחיל בכל יום בשעה 11:00, אך לעיתים קיבלה הודעה להגיע מאוחר יותר בהתראה קצרה ולכן נאלצה להישאר זמינה ולא יכלה לתכנן את זמנה. היא העריכה את רכיב התביעה ב-33,600 שקל. המעסיק טען כי היא הועסקה בשכר שעתי ובשעות גמישות ולא הייתה בכוננות. בית הדין קבע שהראיות מתיישבות יותר עם גרסתו וכי לא הוכחה הסכמה לתשלום עבור שעות כוננות.
גם טענת ההתעמרות נדחתה. העובדת תיארה הערות שלטענתה היו משפילות ופוגעניות וטענה כי נאמר לה, בין היתר, "את עובדת גרועה" וכי הוטחו בה שאלות על תרופות ודמנציה. המעסיק הכחיש יחס פוגעני וטען כי היו לו טענות מקצועיות כלפי תפקודה וכי דווקא העובדת נהגה באופן בוטה כלפי עובדים ולקוחות. בית הדין קבע כי ביקורת מקצועית, גם אם נאמרה לעיתים בתסכול, אינה מוכיחה כשלעצמה התעמרות, וכי לא הוכח דפוס חוזר של התנהגות משפילה מצד המעסיק.
רכיב לשון הרע נגע לשיחה שהתקיימה לאחר סיום העבודה בין המעסיק לבין חוקרת פרטית שנשלחה מטעם העובדת והציגה את עצמה כמי שמעוניינת לברר את יכולותיה המקצועיות. המעסיק אמר בשיחה דברים קשים על העובדת. בית הדין קבע שאין מחלוקת כי מדובר בלשון הרע וכי העובדה שהחוקרת פעלה עבור העובדת אינה שוללת את יסוד ה"פרסום". עם זאת, התביעה נדחתה בשל הגנת תום הלב.
המעסיק טען למעשה כי "אמת דיברתי" והסביר כי מבחינתו מסר הערכה מקצועית למי שסבר שהיא מעסיקה פוטנציאלית. בית הדין קבע כי הוכח שהדברים תאמו את הערכתו המקצועית האמיתית, שהוא לא אמר דברים שלא האמין בהם ולא הוסיף פגיעה מיותרת. בנסיבות שבהן החוקרת התחזתה לנציגת מרפאת שיניים, נקבע כי המעסיק סבר שהוא מוסר מידע לצורך הגנה על עניין אישי כשר של מי שפנתה אליו, ולכן חלה הגנת תום הלב שבחוק איסור לשון הרע.
אחד הממצאים החריגים בפסק הדין נגע למסמך שלפיו העובדת כביכול קיבלה הלוואה של 4,800 שקל. המעסיק הודה שבפועל הכסף לא נמסר לה. בית הדין קיבל את טענת העובדת שלפיה נדרשה לחתום על המסמך כתנאי לקבלת שכרה וקבע כי "התניית תשלום שכר עבודה בחתימה על אישור בדבר קבלת הלוואה שלא ניתנה, מהווה נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד להמשיך לעבוד". לכן נקבע שהתפטרותה הייתה מוצדקת והיא הייתה זכאית עקרונית לפיצויי פיטורים.
אלא שגם ברכיב זה לא נפסק לה סכום נוסף. בית הדין אימץ לצורך החישוב שכר חודשי ממוצע של 3,553 שקל וקבע כי עבור 42 חודשי עבודה זכאותה לפיצויי פיטורים עמדה על 12,435.50 שקל. מאחר שבקופת הפיצויים כבר היו 13,260.93 שקל, לא נותרה יתרה לתשלום.
בסיכום קבע בית הדין כי "התביעה נדחית למעט ברכיב התביעה לפיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה". העובדת קיבלה 2,000 שקל בלבד, ומנגד חויבה בהוצאות של 5,000 שקל בשל הפער הגדול בין סכום התביעה לבין התוצאה ובשל דחיית רוב העילות.
מספר התיק: סע"ש 52137-12-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.