בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע חייב מעסיקה לשעבר לשלם לעובד ותיק 221,622 שקל בגין שורה של זכויות עבודה, ובראשן 146,828 שקל עבור שעות נוספות ו-50 אלף שקל בשל פיטורים שלא כדין. השופטת אביגיל בורוביץ', יחד עם נציג הציבור לעובדים סאלם ריאתה ונציג הציבור למעסיקים אמיר אילון, קבעו כי העובד הועסק 9.5 שעות נטו ביום ולכן עבד שעה וחצי נוספת בכל יום עבודה, וכי לאחר כמעט 29 שנות עבודה הוא פוטר ללא שימוע אישי וסדור. נוסף לסכומים אלה חויבה החברה ב-15 אלף שקל הוצאות.
התביעה הוגשה נגד "מתכת באר שבע עדין בע"מ" על סך כולל של 803,961 שקל. העובד תבע גמול שעות נוספות, הפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי על פיטורים שלא כדין, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות ופדיון חופשה שנתית. חלק גדול מן המחלוקת נסב על השאלה מה היה שכרו הקובע: העובד טען כי יש לחשב את זכויותיו לפי כ-17 אלף שקל כפי שהשתקף בחלק מתלושי השכר, ואילו החברה טענה שרכיבים מסוימים נרשמו בתלושים באופן מלאכותי לצורכי תכנון מס ולא שיקפו תמורה נוספת עבור עבודתו.
בית הדין דחה את טענת העובד כי מלוא "סך התשלומים" בתלושים, שהגיע בחלק מהחודשים לכ-17 אלף שקל, היה שכרו הרגיל. נקבע כי רכיבי רכב ופיצוי שווי לא שיקפו תשלום נוסף עבור עבודה, וכי שכרו המוסכם של העובד היה שכר נטו שעלה לאורך השנים והגיע בסוף העסקתו ל-9,500 שקל נטו. עם זאת, בית הדין דחה גם חלק מחישובי החברה והדגיש כי היא לא הציגה הסבר מלא לחלק מן המספרים בתלושים ולא העידה את מנהל החשבונות שאליו הפנה מנכ"ל החברה שאלות בנושא.
אחת המחלוקות המקדמיות נגעה לצו ההרחבה בענף הבנייה. בית הדין קבע כי פעילות הבנייה של החברה הייתה מרכזית ודומיננטית וכי היא באה בגדר הגדרת "מעסיק" בצו ענף הבנייה, בין היתר לנוכח פרויקטים משמעותיים שבהם נשאה באחריות כוללת. ואולם, העובד עצמו לא הוכיח שעבודתו באתרי בנייה הייתה בהיקף שמכניס אותו להגדרת "עובד באתר בנייה". מעדותו ומיתר הראיות עלה שמרכז עבודתו היה בייצור ובריתוך במסגרייה, לצד יציאות מסוימות לעבודות הרכבה באתרים. לכן נקבע שצו ענף הבנייה אינו חל עליו, ותביעתו להפרשות לקרן השתלמות מכוח הצו נדחתה.
הסוגיה הכספית המרכזית הייתה גמול השעות הנוספות. העובד טען שעבד חמישה ימים בשבוע, בין 07:00 ל-17:00, עם הפסקת אוכל של חצי שעה בלבד. החברה טענה לשלוש הפסקות באורך כולל של כשעה, אך לא ניהלה דוחות נוכחות. בית הדין קבע שהפסקת האוכל אכן אינה חלק משעות העבודה, אך לא השתכנע ששתי הפסקות הקפה והעישון היו הפסקות קבועות שבהן העובד שוחרר מעבודתו. מן העדויות עלה כי הן נעשו ליד עמדת העבודה ונמשכו פרקי זמן משתנים.
בהיעדר רישום מסודר ובהתבסס על העדויות, נקבע כי יום העבודה הרגיל של העובד עמד על 9.5 שעות נטו. בית הדין קבע כי צו ההרחבה בענף המתכת משנת 1973, שחל על הצדדים, קובע יום עבודה רגיל בן שמונה שעות, ולכן העובד ביצע שעה וחצי נוספת בכל יום עבודה. לאחר חישוב לפי מדרגות השכר השונות, 21 ימי עבודה בחודש ושיעור של 125%, נפסקו לו 146,828 שקל בגין שעות נוספות. סכום זה נפסק בערכי נטו, והחברה נדרשה לגלם אותו כך שזה יהיה הסכום שיישאר בידי העובד לאחר ניכוי מס.
רכיב משמעותי נוסף עסק באופן סיום ההעסקה. החברה טענה שהמסגרייה נמכרה ושפעילותה צומצמה באופן ממשי, ובית הדין קיבל שמדובר בסיבה עניינית לפיטורים. עם זאת, לפני מסירת מכתב הפיטורים הראשון לא נערך לעובד שימוע אישי וסדור. מנכ"ל החברה הסביר בעדותו את תפיסתו במילים: "ברגע שאני סוגר עסק אני לא חייב לתת לו שימוע. אין חיה כזאת". בית הדין קבע שהנחה זו אינה מתיישבת עם חובת השימוע, שחלה גם בפיטורי צמצום ובסגירת פעילות.
פסק הדין בחן שלושה מועדים שונים שהופיעו במסמכי הפיטורים והשימוע וקבע שהם אינם מלמדים על הליך סדור שקדם להחלטה. שיחה מאוחרת שנערכה לאחר שהעובד התלונן על היעדר שימוע הובילה להארכת תקופת ההודעה המוקדמת, אך לא ריפאה את הפגם. העובד תיאר את תחושתו ואמר כי המעסיק "זרק אותי כמו כלב, אחרי 30 שנה", ובהמשך אמר שעובד ותיק היה מצפה שיסבירו לו וישתפו אותו לפני סיום העבודה.
בית הדין הדגיש כי אין בקביעה זו כדי לומר שהיה על החברה להשאיר את העובד בתפקיד או להעדיף אותו על עובד אחר שנותר. נקבע שהצמצום והמכירה היו ממשיים, אך לצד ההחלטה הכללית התקיימה גם בחינה פרטנית של עובדים שיכלו להשתלב בפעילות שנותרה, ולכן היה מקום להסביר לעובד מדוע לא ניתן לשלבו ולאפשר לו להשמיע את טענותיו. בפסק הדין נקבע כי "נפל פגם מהותי בהליך פיטורי התובע". בהתחשב בוותק הארוך, בהיעדר טענות מקצועיות נגדו, בעוצמת הפגם וגם בכך שסיבת הפיטורים עצמה הייתה עניינית ותקופת ההודעה המוקדמת הוארכה, נפסקו 50 אלף שקל.
בעניין פיצויי הפיטורים דחה בית הדין את דרישת העובד לחשבם לפי שכר של 17 אלף שקל. השכר הקובע הועמד על 10,188 שקל ברוטו. מנגד, החברה לא הוכיחה מאיזה מועד חל עליה הסדר שלפיו הפקדות לפנסיה באו במקום 72% מפיצויי הפיטורים. לאחר חישוב מלוא החבות לפי 28 שנים ותשעה חודשי עבודה והפחתת 292,043 שקל שכבר הועמדו לזכות העובד, נפסקה יתרה של 862 שקל.
גם תביעת ההפרשות לפנסיה התקבלה בחלקה. העובד דרש 33,600 שקל לפי שכר של 17 אלף שקל, אך בסיס זה נדחה. בית הדין הסתמך על התחשיב החלופי שהציגה החברה עצמה לפי צו פנסיית החובה, שהיה מיטיב יותר מהמסלול הענפי לשיטתה, ופסק 7,032 שקל.
ברכיב החופשה השנתית קבע בית הדין כי רישומי החברה בתלושים לא היו תיעוד מלא ומהימן של היתרה. בין היתר הופיעו ניכויים חריגים שלא נקשרו בתיעוד מסודר לימי היעדרות בפועל, ומנכ"ל החברה העיד שנתן "הוראה חד משמעית לבטל את כל ימי חופשה בתלושים". מנגד, גם חישוב העובד לא התקבל במלואו. לאחר קביעת מכסה של 80.5 ימי זכאות בתקופה הרלוונטית והפחתת 49 ימים שניצולם הוכח, נפסק פדיון של 31.5 ימים בסך 14,810 שקל.
לגבי דמי הבראה קבע בית הדין כי החברה הוכיחה ששילמה לעובד עבור 10 ימי הבראה בשנים שקדמו ל-2023, בין היתר על בסיס הכרטסת והודאות העובד עצמו. התביעה הרחבה ברכיב זה נדחתה, אך עבור מחצית שנת 2023 נפסקו חמישה ימי הבראה לפי 418 שקל ליום, ובסך הכל 2,090 שקל.
בסיכום פסק הדין חויבה החברה ב-221,622 שקל: 146,828 שקל שעות נוספות, 50 אלף שקל פיצוי על פיטורים שלא כדין, 862 שקל הפרשי פיצויי פיטורים, 7,032 שקל הפרשות לפנסיה, 14,810 שקל פדיון חופשה ו-2,090 שקל דמי הבראה. נוסף לכך נפסקו 15 אלף שקל הוצאות. התביעה לקרן השתלמות מכוח צו ענף הבנייה נדחתה, וכן נדחו חלקים ניכרים מן החישובים שהתבססו על שכר של 17 אלף שקל.
סע"ש 44505-11-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.