בית משפט השלום בבאר שבע דחה תביעה של סייעת שטענה כי חבלה בבטנה מתלמיד בבית ספר גרמה לאובדן אחד העוברים בהיריון תאומים. השופט הבכיר יורם ברוזה קבע כי התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין אובדן העובר, ואימץ את חוות דעת מומחה בית המשפט שלפיה הסבירות לכך שמדובר בתסמונת התאום הנעלם גבוהה יותר. בית המשפט הוסיף כי גם אילו הוכח קשר סיבתי, היה דוחה את התביעה משום שלא הוכחה רשלנות של המועצה המקומית חורה או של המדינה, משרד החינוך. התובעת חויבה בהוצאות חוות הדעת והעתקת החומר הרפואי ובשכר טרחת עורכי דין של 25 אלף שקל בסך הכול.
התובעת עבדה בשנת הלימודים 2019-2020 כסייעת פדגוגית בבית ספר "אל-ופא" במועצה המקומית חורה, שבו לומדים תלמידים על הרצף האוטיסטי. היא הייתה עובדת המועצה, בעוד סגל ההוראה היה של משרד החינוך. ביולי 2020, בתחילת היריון תאומים, הודגמו בבדיקת על-קול שני שקי היריון ובשניהם דופק.
לטענת התובעת, ב-28 ביולי 2020, לאחר שליוותה תלמידה להסעה, תלמיד אחר פגע בחוזקה בבטנה בחצר בית הספר. היא טענה שלאחר הפגיעה חשה כאבי בטן ונעזרה בעובדת אחרת כדי להגיע לביתה. למחרת פנתה לרופא נשים, ובבדיקת על-קול נצפה עובר אחד עם דופק ועובר שני ללא דופק. ההיריון נמשך ובהמשך נולדה בתה. התובעת טענה כי רשלנות הנתבעות היא שגרמה לאובדן העובר, וביססה את התביעה על מה שתיארה כ"קשר סיבתי הדוק" בין החבלה לבין תוצאת הבדיקה למחרת.
מומחה שצורף לכתב התביעה סבר כי סמיכות הזמנים וכאבי הבטן לאחר החבלה מאפשרים להניח קשר בין הטראומה לבין הפסקת הדופק. מנגד, מומחה מטעם הנתבעות סבר כי הסיכוי שחבלה בטנית מינורית בשלב מוקדם של ההיריון גרמה למות העובר נמוך מאוד, וכי ההסבר המתאים הוא תסמונת התאום הנעלם, שבה אחד העוברים מת ונספג במהלך היריון תאומים.
בהמשך הסכימה התובעת למינוי מומחה מטעם בית המשפט. בפסק הדין נקבע כי בשל הסכמה זו ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, חוות הדעת של המומחה שצורף מטעמה לא התקבלה כראיה, ואילו בקשת אחת הנתבעות להסתמך על חוות הדעת מטעמה הוגשה לאחר המועד. לכן חוות דעת מומחה בית המשפט הייתה חוות הדעת היחידה בתיק.
מומחה בית המשפט תמך בעמדה שלפיה מדובר בתסמונת התאום הנעלם. הוא הסביר כי בשליש הראשון הרחם מוגן בתוך עצמות האגן, וכי חבלה הגורמת לאובדן היריון צפויה להתבטא בהיפרדות שליה ובדימום משמעותי. במקרה הזה לא תועד דימום משמעותי. בחקירתו הבהיר: "במקרה הזה גם התלוותה לזה מכה בבטן, אבל זה לא הגורם". הוא הוסיף כי העובדה שעובר אחד המשיך להתפתח אינה מתיישבת עם מנגנון של חבלה קשה שגרמה להפסקת ההיריון, וכי פער של כמה ימים במדידת גיל העובר שלא שרד אף תומך באפשרות שהאובדן קדם לאירוע, אף שאין בכך הוכחה מוחלטת.
התובעת תקפה את חוות הדעת וטענה, בין היתר, כי ניסיונו העיקרי של המומחה הוא בתחום הפוריות ולא בתחום טראומה בהיריון, כי הוא העניק משקל יתר לשכיחות של תסמונת התאום הנעלם, וכי היה עליו להעדיף את סמיכות הזמנים שבין החבלה לבין מציאת העובר ללא דופק. היא גם טענה שאין להסיק מהיעדר תיעוד של דימום שלא הייתה השפעה לחבלה, וכי המומחה לא בחן את מנגנון הפגיעה באופן שמאפשר לשלול קשר סיבתי.
הנתבעות מצדן הסתמכו על חוות דעת מומחה בית המשפט וטענו כי "די בה כדי להצדיק דחיית התביעה". בית המשפט חזר על הכלל שלפיו נטל ההוכחה מוטל על התובע, ועל כך שקשר סיבתי בנזיקין צריך להיות מוכח לפי מאזן ההסתברויות. עוד הפנה לפסיקה שלפיה חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט אינה כובלת את שיקול דעתו של השופט, אך ככלל יש מקום לאמץ את ממצאיו בהיעדר סיבה בולטת לסטות מהם.
השופט ברוזה קבע שסמיכות הזמנים לבדה היא ראיה נסיבתית ואינה מספיקה. גם אם תסמונת התאום הנעלם הייתה רק אפשרות אחת ולא האפשרות המכרעת, היה על התובעת להראות שהסיכוי שהחבלה גרמה לאובדן גדול יותר. נקבע שהיא לא עשתה זאת. בית המשפט גם ציין שהתובעת לא ביקשה להגיש חוות דעת משיבה לאחר שהועלתה האפשרות של תסמונת התאום הנעלם. בשורה התחתונה נקבע כי חוות דעת מומחה בית המשפט לא נסתרה וכי הסבירות להסבר של תסמונת התאום הנעלם גבוהה יותר.
בית המשפט בחן גם את שאלת האחריות, אף שקבע שכבר היעדר הקשר הסיבתי מספיק לדחיית התביעה. הוא יצא מנקודת הנחה שהאירוע עצמו אכן התרחש ושהתובעת קיבלה חבלה בבטן מתלמיד, אך הצביע על קשיים בראיות. אחת העדות מטעם התובעת הצהירה כי עבדה עמה והייתה בבית הספר ביום האירוע, אך בחקירה התברר שהיא הייתה באותה תקופה בחופשת לידה. בית המשפט קבע כי העדה לא אמרה אמת, ואף כתב כי "עדותה היא שקר". למרות זאת, על יסוד עדות של עובד אחר ששמע על האירוע מעובדות נוספות, היה השופט מוכן להניח שהפגיעה אכן התרחשה.
קושי נוסף היה בשינוי תיאור האירוע. בכתב התביעה ובתצהירים נטען כי תלמיד ששיחק בחצר חבט בבטנה של התובעת. בקדם המשפט נטען כי הרשלנות הייתה בכך שהושאר תלמיד לשחק לבדו בחצר. בדיון השתנתה הגרסה ונאמר שמדובר בתלמיד שהשתחרר מהסייעת שליוותה אותו להסעה, ברח ופגע בתובעת. בית המשפט קבע שמדובר בשינוי חזית ובשינוי גרסה עובדתית, ואף ציין שהיה מקום להביא לעדות את הסייעת שממנה, לפי הגרסה המאוחרת, השתחרר התלמיד.
גם בהנחה שהגרסה המאוחרת נכונה, השופט קבע שאין בה כדי להוכיח רשלנות. לא נטען שהתלמיד הלך לבדו להסעה או שלא לווה כנדרש, אלא דווקא שהוא לווה בידי סייעת והשתחרר מידה. בית המשפט כתב כי כדי למנוע לחלוטין מצב כזה היה צריך למעשה "לקשור את הילד באזיקים לסייעת", פעולה שאותה הגדיר קיצונית ובלתי אפשרית. מסקנתו הייתה שהתובעת לא הראתה הפרה של סטנדרט הזהירות, וכי "התובעת הוכיחה כי לכל היותר אירעה תאונה מצערת, שלא ניתנת לצפייה ולמניעה".
לעניין ההוצאות ציין בית המשפט כי התביעה הייתה בעלת סיכוי נמוך מלכתחילה, ולאחר חוות דעת מומחה בית המשפט לא נותר לה סיכוי בשל היעדר הקשר הסיבתי. עוד נקבע כי התובעת בחרה להמשיך בהליך גם לאחר שהעניין חודד בקדם המשפט, וכי יש להביא בחשבון את העדות השקרית שהובאה לתמיכה בגרסה. לכן חויבה התובעת להשיב את מלוא עלות חוות הדעת של מומחה הנתבעות ושל מומחה בית המשפט, וכן את מלוא עלות צילום החומר הרפואי, בהתאם לקבלות. בנוסף חויבה בשכר טרחת עורך דין של 12,500 שקל לכל אחת משתי הנתבעות, ובסך הכול 25 אלף שקל.
ת"א 12907-05-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.