בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה דחה שתי בקשות של אב שביקש להרחיב את זמני השהות עם בתו ולהחריף את הסנקציה הכספית המוטלת במקרה של סיכול מפגש. האב ביקש לקיים שני מפגשים בשבוע, כולם בביתו, ולהעלות את הסנקציה שנקבעה בעבר מ-150 שקל ל-1,000 שקל לכל הפרה או סיכול. השופטת שירלי שי קבעה כי אין הצדקה לאף אחד מהשינויים: הגורמים המקצועיים סברו שהקטינה עדיין אינה מוכנה רגשית להרחבת המפגשים, ובית המשפט לא מצא ביסוס לטענות האב לניכור והסתה מצד האם. ההליך נסגר, אך ההליך הטיפולי יימשך, ולעובדת הסוציאלית ניתנו סמכויות למשך שנתיים לשנות ואף להרחיב את זמני השהות לפי טובת הקטינה.
התביעה הוגשה בידי האב בספטמבר 2024, לאחר הליכים קודמים שנגעו לקשר בינו לבין בתו. הוא ביקש להרחיב את זמני השהות וליצור מנגנון של סנקציות כספיות בגין הפרתם. בפסק הדין תואר כי לאורך השנים היו תקופות שבהן התקיימו מפגשים בין השניים ותקופות שבהן לא התקיימו, לרבות שני ניתוקים ממושכים. במהלך ההליך הנוכחי הוגשו תסקירים ועדכונים של גורמי הרווחה, התקיימו דיונים, נקבעה מסגרת טיפולית ונעשו התאמות הדרגתיות במפגשים.
בשלב מוקדם יותר נקבעה סנקציה של 150 שקל במקרה של סיכול או הפרה של מפגש. בבקשה שהגיש בנובמבר 2025 ביקש האב להעלות אותה ל-1,000 שקל. לטענתו, האם מנהלת נגדו מסע שיטתי של הסתה וניכור ומסכלת את הקשר בינו לבין הקטינה. הוא טען שהסנקציה הקיימת אינה מרתיעה ושהאם מתייחסת אליה כאל "דו"ח חניה", ולכן מרשה לעצמה, לטענתו, לסכל לפחות מפגש אחד בכל חודש. האב הוסיף כי מתוך עשרות מפגשים הוא עצמו ביטל רק מספר מצומצם של מפגשים, ולדבריו עשה זאת מסיבות מוצדקות.
האם דחתה את הטענות. לפי גרסתה, האב אף קיזז בעצמו 150 שקל מדמי המזונות בטענה להפרת זמני השהות, מבלי שההפרה נבחנה קודם בידי בית המשפט. היא טענה שגם האב אינו עומד תמיד בהתחייבויותיו ואינו מודיע מראש על אי הגעה, וביקשה שאם יישאר מנגנון סנקציות הוא יחול על שני הצדדים. בהתייחסה לטענותיו כתבה כי "אין הגמל רואה את דבשתו". היא ביקשה גם לקבוע מתווה ברור להודעה מוקדמת ולתיאום מועד חלופי במקרה של אילוצים.
השופטת שי דחתה את בקשת ההחמרה. היא קבעה כי דרישת האב לסנקציה של 1,000 שקל היא "דרישה קיצונית ודרקונית" וכי לא הוצגו נתונים חדשים המצדיקים שינוי בהחלטה הקודמת. בית המשפט הפנה לעדות העובדת הסוציאלית, שלפיה האם משתפת פעולה, מביאה את הקטינה למפגשים ולהליך הטיפולי ו"עושה את מה שהיא צריכה לעשות". בפסק הדין נקבע כי גם אם אירעו ביטולים נקודתיים, אין בהם כדי להוכיח כוונת סיכול שיטתית המצדיקה סנקציות גבוהות יותר. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי על שני ההורים להימנע מביטול מפגשים, למעט במקרים דחופים.
הבקשה השנייה עסקה במתכונת המפגשים. במרץ 2026 ביקש האב לקבוע שהמפגשים יתקיימו פעמיים בשבוע, בימי שני ורביעי, ושכולם ייערכו בביתו. הוא טען כי המפגשים במרחב הציבורי משפילים ומבזים, כי הוא מתגורר סמוך לבית האם וכי אין מניעה מעשית למפגשים בביתו. לטענתו, התנגדות האם נועדה לפגוע בקשר והוא שב וטען לניכור הורי ולהסתה.
האם ביקשה שלא להעביר בשלב זה את המפגשים לבית האב, ולפעול בהתאם להמלצות הגורמים הטיפוליים. לפי טענתה, ההתקדמות שכבר הושגה נבנתה בהדרגה, ויש להמשיך במתינות וברגישות. היא ציינה שהקטינה כבר החלה לשהות לבדה עם האב ולצאת עמו למקומות מחוץ לסביבת הבית, וטענה כי היא משתפת פעולה עם ההליך הטיפולי.
הכרעת בית המשפט נשענה במידה רבה על התסקירים, עדות העובדת הסוציאלית ועמדת האפוטרופוס לדין. העובדת הסוציאלית העידה כי לא עלתה טענה לשימוש של האב בסמים או באלכוהול וכי אין חשש לפגיעה פיזית או למסוכנות מצדו. לצד זאת היא תיארה שני ניתוקים ממושכים בקשר בין האב לקטינה, פחד של הקטינה משהות בבית האב והתנגדות ברורה להרחבה בשלב הנוכחי. לדבריה, אין התנגדות גורפת למפגשים עם האב, אלא קושי בהרחבתם ובהעברתם לביתו.
העובדת הסוציאלית גם תיארה התקדמות: אם בעבר שהתה הקטינה עם האב כשעה וחצי, הרי שבשלב מתן פסק הדין היא שהתה עמו שלוש שעות וללא נוכחות האם. היא אמרה כי המטרה היא להרחיב את זמני השהות בהמשך, אך לא ניתן לקבוע מראש מתי יהיה הדבר אפשרי. לשיטתה, הפעלת לחץ או כפייה עלולה להביא לרגרסיה ואף לסירוב לקיים מפגשים. כשנשאלה על הרחבה כפויה בשלב זה תיארה אותה כ"טעות מקצועית". האפוטרופוס לדין המליץ אף הוא להשאיר בשלב זה את מתכונת המפגשים הקיימת, תוך מעבר ממפגשים בגינה הציבורית למקומות ציבוריים סגורים ומגוונים.
בית המשפט קבע כי כל הגורמים הניטרליים שפגשו את הקטינה הגיעו לאותה מסקנה: היא אינה מוכנה רגשית להרחבה המבוקשת. בפסק הדין נאמר כי השיפור בקשר הוא שברירי אך משמעותי, וכי אין לסכן אותו באמצעות האצה בכוח. השופטת הוסיפה כי תסקירי העובדים הסוציאליים מקבלים משקל ראייתי רב, והפנתה לכך שהם משמשים כ"זרועו הארוכה" של בית המשפט לצורך קבלת תמונה מלאה ואיסוף נתונים מהשטח.
בפסק הדין נמתחה גם ביקורת על האופן שבו האב מעריך את ההתקדמות. השופטת כתבה כי חוסר יכולתו לראות את השינוי שכבר חל, גם אם הוא מצומצם ואינו בקצב שבו היה רוצה, הוא "בעייתית, וזו בשלון המעטה". עוד נקבע כי האב אינו לוקח די אחריות לחלקו בתקופות הניתוק ולהשפעתן על מצבה הרגשי של הקטינה. לצד זאת הודגש כי אין ספק שהוא רוצה להרחיב את הקשר ומשקיע מאמץ בכך, אולם הקטינה נמצאת בשלב אחר של התהליך.
בית המשפט דחה גם את טענת הניכור. נקבע כי לא נמצא ביסוס לטענות האב לניכור ולהסתה מצד האם, ואף צוין שהקטינה צוחקת עם האב במפגשים ואומרת לו שהיא אוהבת אותו, התנהגות שלשיטת בית המשפט אינה מצביעה על ניכור. המסקנה הייתה שטובת הקטינה מחייבת המשך קשר הדרגתי ומאוזן, המשך טיפול והמשך בניית אמון, בלי לכפות בשלב זה מפגשים בבית האב או הרחבה של תדירותם.
השופטת קבעה שההכרעות בשתי הבקשות נותנות מענה לסעדים המרכזיים שהתבקשו בתביעה ולכן הן מהוות למעשה את פסק הדין בתיק. הצדדים נדרשו להמשיך בהליך הטיפולי, ולעובדת הסוציאלית ניתנו סמכויות לפי סעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות למשך שנתיים, לרבות סמכות לשנות ואף לקבוע הרחבה של זמני השהות לפי טובת הקטינה. בית המשפט הורה לסגור את התיק והתיר לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים.
תלה"מ 40930-09-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.